# מוציאות את הילדים שלנו מהשטחים הכבושים 

זה קורה בשמנו. 
אנחנו שולחות את הילדים שלנו לבצע משימות שנכפות עליהם שהכתם המוסרי והצלקות הנפשיות שלהם ילווה אותם כל ימי חייהם. הגיע הזמן להגן גם עליהם.

כרזה של דוד טרטקובר – אמא –  1988
דרום הר חברון _ אורנה נאור .jpeg

בשנה שבאתי לאוויר העולם, ד"ר מַרְטִין לוּתֶר קִינְג ייסד תנועה ויצא למאבק למען שוויון זכויות לשחורים, בזמן שעטפתי את המחברת הראשונה של חיי, בקע קול רועם
  "I have a dream"
17 דקות ישבנו בדממה מסביב למקלט הרדיו כשאבי מסמן לנו באצבעו על פיו לשתוק, הקולות שבקעו אז בסלון הקטן המילים שנשמעו אז בשפה לא מובנת הפכו בכוח צלילם למשני מציאות בזכות שלוש מילים "יש לי חלום".


58 שנים אחרי, גם לי יש חלום. חלום שבו כל אחת מאיתנו תראה עצמה כאילו היא אחת מארבעת האמהות המקראיות  וביחד נשתחרר ממציאות שבה המילה בטחון משעבדת אותנו. יש לי חלום שהמילה בטחון תהיה מילה שתשחרר אותנו מהפחד. יש לי חלום שהמילה בטחון תהיה הבית שחלמנו עליו ולא בית-כלא שנכלאנו לתוכו. יש לי חלום שבו הבטחון שלנו כאומה לא תלוי ועומד על ילדנו בני 18+.

יש לי עוד חלום אחד, שהילדים  שגידלנו כאן יראו במילה בטחון מקום של חופש וצדק.


רק חלום  אחד משותף, ביחד אנחנו האימהות נוכל להוציא את הילדים שלנו מהשטחים הכבושים.

קטי בר 

צילום אורנה נאור .jpeg

לפני כ 5 שנים התחלתי לתעד את פרויקט ימי הים של נשות מחסוםווטש. ושם הגעתי להבנה; השינוי יגיע מהצד הנשי; מאימהות. האינטראקציה בין הילדים הפלסטינים ואמותיהם לבין הנשים הישראליות הוכיחה לי כי אחוות נשים, אחוות אימהות יכולה לגבור על כל מכשול.


אך טבעי הוא בעיני לחבור לאימהות נגד אלימות; החיבור הראשוני, המגן, המדריך והאוהב הוא החיבור לאמא. אמא, כמושג, תמיד תדאג לילדים. לשלה, לשל אחרים. 


יחד נוכל להמשיך לעבר המטרה המשותפת; להוציא את הילדים שלנו מהשטחים הכבושים, להגן עליהם, כילדים שלנו, ועל הילדים החיים תחת הכיבוש, מפני מעשיהם.


אורנה נאור 

WhatsApp Image 2020-11-24 at 12.27.29.jpeg

אני סבתא בת שבועיים.

לפני שבועיים, בלילה שבין יום שלישי לרביעי, החזקתי בידיי את הבן של הבת שלי. פעוט נטול שם. עיניו עצומות כאילו רוצה להישאר עדיין בחשכת הרחם ובחמימות הגוף שזה עתה העניק לו חיים.

החזקתי בשתי ידיי איש קטן בן שעה בלבד. שרק עכשיו התחיל לנשום באופן עצמאי את נשימותיו השקטות בעולם הזה.

והוא לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה. מה מחכה לו כשיפקח את עיניו. מה מחכה לו כשיתחיל להבחין בין אור לחושך. מה מחכה לו כשיתחיל לשמוע צלילים נעימים ורעשים מפחידים. ואני מחזיקה את העולל בידיי מחייכת. מאושרת.

או, רוצה להיות מאושרת. ולקוות שהעולל הזה יחיה חיים רגילים, שקטים, שגרתיים. חיים שבהם ילד צעיר לומד בבית הספר, משחק עם חברים, רוכב על אופניים והולך לראות סרט בקולנוע. נער שמסיים את לימודיו בתיכון, נוסע מעבר לים אל העולם הגדול. נער שחי את חייו וגדל להיות איש.  

חיים שגרתיים לכולם.

חיים שגרתיים שבהם כל אדם יכול לצאת מהבית לעבד את השדה שלו בלי לחשוש שמישהו יכרות לו את העצים שסבא שלו נטע לפני שבעים שנה.

חיים שגרתיים שבהם אדם לא יחשוש שמישהו יהרוס לו את הבית.

חיים שגרתיים שבהם אדם יכול להגיע לטיפול רפואי מבלי ששוטרת במחסום תעכב אותו שעות.

חיים שגרתיים בלי מתנחלים, בלי צבא, בלי כיבוש ובלי הפרדה גזעית.

אלו החיים שאני מאחלת לנכד הקטן שלי שעדיין לא יודע שאני הסבתא שלו, ואלו החיים שאני מאחלת לכל התינוקות שנולדים עכשיו בתל אביב, בחברון, בסוסיא ובכל מקום אחר.

דורית לב אשכולות

מסתכלות לכיבוש בעיניים .jpeg

לוחמים לשלום תומכת בפתרון שתי מדינות לשני עמים במסגרת הסכם גבולות 1967, או בכל פתרון אחר שיתקבל בהסכמה הדדית ויאפשר לישראלים ופלסטינים לקיים חיים חופשיים, בטוחים ודמוקרטיים מתוך מקום של כבוד במדינת שלהם.

אנו קבוצת ישראלים ופלסטינים שלקחו חלק פעיל במאבק האלים בין העמים: חיילים וחיילות ישראלים ששירתו בצבא ופלסטינים ופלסטיניות שלקחו חלק במאבק האלים לשחרור ארצם, פלסטין, מהכיבוש הישראלי. אנו שאחזנו נשק  בשירות עמנו, ואחזנו נשק האחד נגד השני וראינו האחד את השני אך ורק דרך כוונות הרובה- הקמנו את לוחמים לשלום על בסיס עקרונות של אי-אלימות והתנגדות לא אלימה.

>>>>>>>>>>>

חברון 09_21 צילום אורנה נאור .jpeg

כשהייתי בצבא היה קל יותר לעשות את הדרך באוטובוס שעצר בדרך חברון, קרוב לבית. למילים 'דרך חברון' הייתה אז משמעות אמיתית - האוטובוס עבר דרך העיר הססגונית ושוקקת החיים. אני גם זוכרת גם את הטיולים בילדות לראות את נפחי הזכוכית הכחולה. שום דבר לא הכין אותי לסיורים שהצטרפתי אליהם לאחרונה בדרום הר חברון ובעיר חברון. הגבעות החשופות, הרועים שנמנעת מהם גישה לשטחי מרעה ולמים והחיילים הצעירים המוציאים לפועל מדיניות מפלה וגזענית. צבעי החום והאפור שולטים היום גם בעיר חברון, עיר שהפכה לעיר רפאים, שבה גבר לא יכול להביא רכב לפתח ביתו כדי להוציא את אימו החולה לבדיקות, אמבולנס לא יכול להגיע ליולדת ולמשפחות אין איפה להצטייד במוצרי מזון בסיסיים. גם שם, חיילים צעירים כופים נהלים שאין בהם כל הגיון אנושי. שם פגשתי את אנשי שוברים שתיקה, החיילים שבגרו ואינם יכולים להכיל עוד את מעשיהם בעבר. 

אני מזמינה אותך להצטרף לקבוצת האימהות המלוות את הסיורים של 'שוברים שתיקה', לפגוש את המציאות היומיומית של חיי החיילים בחברון ובדרום הר חברון.

דפנה עפרון

מסתכלים לכביבוש בעיניים. צילום אורנה נאור .jpeg

אנשים שאכפת להם מזכויות אדם ומעתיד המדינה. אנחנו מתנגדים לכיבוש ופועלים לסיומו. בינתיים אנחנו לוקחים חלק בפעילויות חוצות ארגונים במטרה למנוע עד כמה שניתן את הפגיעה בזכויות הפלסטינים בשטחים הכבושים.

המטרה שלנו כאן היא אחת וברורה: העלאת מודעות בקרב הציבור הרחב וחשיפתו למציאות בשטחים, ללא תיווך תקשורת אלא נטו כפי שהיא משתקפת בעינינו, פעילים שנמצאים בשטח.

במאהל המחאה שהקמנו אנחנו מדברים על זכויות אדם, על מוסר, על איבוד צלם אנוש, על יחסי הכוחות של כובש מול ניכבש ועל כך שגם תחת כיבוש ישנם דינים, חובות וקווים אדומים שלא חוצים.

- ארזה קוטנר 

צעדת המים צילום רונית שקד.jpeg

ב - 4.11.1995 יצחק רבין נרצח.
במשך שנים לאחר הרצח המתועב והנוראי הזה, אבא שלי היה אומר, שיש לאמא מזל שהיא כבר מתה, לפני שרבין נרצח.
מגיל צעיר שמענו בבית, שהכיבוש הוא דבר גרוע ויום יבוא והאלימות תגיע לפתחנו.
והנה היו רוחות של תקווה...
4.11.1995, 
היינו שם, שרנו ביחד את שיר לשלום ומהרנו לחזור לאוטובוס.

ל"נשים בשחור" הצטרפתי עם עוד חברות, לאחר שנתניהו, שאך נבחר, החליט על פתיחה רשמית של מנהרות הכותל (שהיו פתוחות כבר קודם, לא באופן רשמי), דבר שגרם להרג מיותר של חיילים.
עמדנו שם כל יום שישי, כמה נשים, בחום ובקור ובכל מצב, במשך מספר שנים, חווינו אלימות גדולה. עוד לא הגענו לדרגת שרמוטות, אך היינו המזדיינות של עראפת.


19.3.2002 טל, בני השמאלן, נהרג בקרב מול מחבלים.
מאז ועד תחילת המחאות בתקופה הנוכחית, הן בכיכר רבין והן בבלפור, לא יצאתי להפגין, הרגשתי שעדיין אין לי כוח נפשי לזה, אך המצב לא אפשר לי להשאר בבית.
וחזרתי להפגין,
למען עתיד טוב יותר למשפחתי, לילדי ונכדי ולכולנו פה בארץ שלנו.
הצלחנו!
הממשלה התחלפה, אך הרוע רק יותר רע ועוולות הכיבוש הולכות ומחריפות.
ושוב אני מפגינה, אמנם לא ב"נשים בשחור", אך עם נשים חזקות, אמהות, סבתות, הרוצות חיים נורמליים במדינה ובאזור כולו.

מלכה צמח