# מוציאות את הילדים שלנו מהשטחים הכבושים 

זה קורה בשמנו. 
אנחנו שולחות את הילדים שלנו לבצע משימות שנכפות עליהם שהכתם המוסרי והצלקות הנפשיות שלהם ילווה אותם כל ימי חייהם. הגיע הזמן להגן גם עליהם.

כרזה של דוד טרטקובר – אמא –  1988
דרום הר חברון _ אורנה נאור .jpeg

בשנה שבאתי לאוויר העולם, ד"ר מַרְטִין לוּתֶר קִינְג ייסד תנועה ויצא למאבק למען שוויון זכויות לשחורים, בזמן שעטפתי את המחברת הראשונה של חיי, בקע קול רועם
  "I have a dream"
17 דקות ישבנו בדממה מסביב למקלט הרדיו כשאבי מסמן לנו באצבעו על פיו לשתוק, הקולות שבקעו אז בסלון הקטן המילים שנשמעו אז בשפה לא מובנת הפכו בכוח צלילם למשני מציאות בזכות שלוש מילים "יש לי חלום".


58 שנים אחרי, גם לי יש חלום. חלום שבו כל אחת מאיתנו תראה עצמה כאילו היא אחת מארבעת האמהות המקראיות  וביחד נשתחרר ממציאות שבה המילה בטחון משעבדת אותנו. יש לי חלום שהמילה בטחון תהיה מילה שתשחרר אותנו מהפחד. יש לי חלום שהמילה בטחון תהיה הבית שחלמנו עליו ולא בית-כלא שנכלאנו לתוכו. יש לי חלום שבו הבטחון שלנו כאומה לא תלוי ועומד על ילדנו בני 18+.

יש לי עוד חלום אחד, שהילדים  שגידלנו כאן יראו במילה בטחון מקום של חופש וצדק.


רק חלום  אחד משותף, ביחד אנחנו האימהות נוכל להוציא את הילדים שלנו מהשטחים הכבושים.

קטי בר 

צילום אורנה נאור .jpeg

לפני כ 5 שנים התחלתי לתעד את פרויקט ימי הים של נשות מחסוםווטש. ושם הגעתי להבנה; השינוי יגיע מהצד הנשי; מאימהות. האינטראקציה בין הילדים הפלסטינים ואמותיהם לבין הנשים הישראליות הוכיחה לי כי אחוות נשים, אחוות אימהות יכולה לגבור על כל מכשול.


אך טבעי הוא בעיני לחבור לאימהות נגד אלימות; החיבור הראשוני, המגן, המדריך והאוהב הוא החיבור לאמא. אמא, כמושג, תמיד תדאג לילדים. לשלה, לשל אחרים. 


יחד נוכל להמשיך לעבר המטרה המשותפת; להוציא את הילדים שלנו מהשטחים הכבושים, להגן עליהם, כילדים שלנו, ועל הילדים החיים תחת הכיבוש, מפני מעשיהם.


אורנה נאור 

בקעת הירדן צילום אורנה נאור .jpeg

לקח לי זמן
הרבה שנים טמנתי את ראשי בחול. תמיד ידעתי שאנחנו משלמים את מחיר הכיבוש, שהדברים מחלחלים לחיי היומיום שלנו, האלימות עולה והשחיתות ופורחת. היה לי קל יותר לשרוד בלי ״לדעת״ מה באמת קורה. בהגיעי לתמוך במפגיני בלפור, במסגרת המרחב הבטוח שהוקם שם, נחשפתי עד כמה הרחקנו לכת. אלימות ואטימות המשטרה הכתה בי בחוזקה. הבנתי שאיני יכולה עוד להמשיך ולהיות פסיבית והצטרפתי לאימהות נגד אלימות. הגיע הזמן לצאת ולפעול כדי להציל את הדור הבא מההשחתה המוסרית ולהתחיל לשקם ולרפא את החברה שלנו.

 

יונת עפרון

מסתכלות לכיבוש בעיניים .jpeg

נקודת מפנה

יוני 2017 בערב פתיחת אירועי פסטיבל ישראל בבריכת הסולטן בירושלים, עומדת ילדתי ומחלקת פלאיירים לכל באי הפסטיבל.
בשנה זו, פסטיבל ישראל ציין 50 שנה ל"שחרור" ירושלים וטקס הפתיחה נקבע ברוב חגיגיות והדר בברכת הסולטן.

בפלייר היה כתוב:
"זכותנו להתגונן בפני השמדה, אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים.
כיבוש גורר אחריו שלטון זר
שלטון זר גורר אחריו התנגדות
התנגדות גוררת אחריה טרור וטרור נגדי
קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע
החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.
נצא מהשטחים הכבושים מיד!"

על החתום: 12 פעילי שמאל מתא מצפן


הכרזה הזו נכתבה בספטמבר ,1967 כ- 4 חודשים אחרי מלחמת ששת הימים ופורסמה בעיתון "הארץ" ב- 22.9.1967

כשקראתי את הנאמר במודעה, נדהמתי מהנכונות והאקטואליות של הדברים והזדהיתי לחלוטין עם כל מילה שנאמרה בו. וכששמתי לב לתאריך פרסום המודעה המקורי 22.9.67, נדהמתי מהעוצמה הנבואית של חבורה זו שהייתה מוקצית מהחברה בשל היותה קבוצה שמאלנית קיצונית.

והיום, כמה נכון כל הנאמר במודעה זו והאנשים המסכימים לנאמר כבר אינם נחשבים בחברה הישראלית לקיצוניים.
ואני? אני התפקחתי מאותו יום והבנתי ששנים רבות חייתי בהכחשה ובבריחה מלדעת את המציאות.
ומי פקחה את עיני? ילדתי החכמה שלא אמרה הרבה.
רק עמדה וחילקה 500 פלאיירים לכל באי הפסטיבל עם הכתוב במודעה משנת 1967 רב זמן לפני שהיא נולדה.

הסיפור הזה הוא התחלת שארית חיי וכפי שכתבתי בכותרת -  "נקודת מפנה".
לימים, שנים ספורות אחר כך, מצאתי את עצמי נלחמת בבלפור ברוע ובאלימות עם "האימהות נגד אלימות משטרה". ברור לי שלא הייתי מגיעה למחאה ללא ההארה שהייתה לי ביום שבו פגשתי בפלאייר שניתן לי מידי ילדתי.
מאותו יום הרגשתי מחויבת ואך טבעי היה שמרגע שנגמרו ימי בלפור, היה ברור שהמשימה האמיתית והחשובה לקיומנו, היא סיום הכיבוש.

שמחתי לפגוש בדרך החדשה את אחיותיי האימהות ולשלב כוחות למשימה ענקית שעומדת מולנו.
אני מלאת מוטיבציה ואנרגיה ומקווה שעוד נזכה לימי שלום ללא כיבוש, אלימות ורוע בחברה שלנו.

 

ענת טייטלבאום

חברון 09_21 צילום אורנה נאור .jpeg

כשהייתי בצבא היה קל יותר לעשות את הדרך באוטובוס שעצר בדרך חברון, קרוב לבית. למילים 'דרך חברון' הייתה אז משמעות אמיתית - האוטובוס עבר דרך העיר הססגונית ושוקקת החיים. אני גם זוכרת גם את הטיולים בילדות לראות את נפחי הזכוכית הכחולה. שום דבר לא הכין אותי לסיורים שהצטרפתי אליהם לאחרונה בדרום הר חברון ובעיר חברון. הגבעות החשופות, הרועים שנמנעת מהם גישה לשטחי מרעה ולמים והחיילים הצעירים המוציאים לפועל מדיניות מפלה וגזענית. צבעי החום והאפור שולטים היום גם בעיר חברון, עיר שהפכה לעיר רפאים, שבה גבר לא יכול להביא רכב לפתח ביתו כדי להוציא את אימו החולה לבדיקות, אמבולנס לא יכול להגיע ליולדת ולמשפחות אין איפה להצטייד במוצרי מזון בסיסיים. גם שם, חיילים צעירים כופים נהלים שאין בהם כל הגיון אנושי. שם פגשתי את אנשי שוברים שתיקה, החיילים שבגרו ואינם יכולים להכיל עוד את מעשיהם בעבר. 

אני מזמינה אותך להצטרף לקבוצת האימהות המלוות את הסיורים של 'שוברים שתיקה', לפגוש את המציאות היומיומית של חיי החיילים בחברון ובדרום הר חברון.

דפנה עפרון

סיירת האמהות, מופקרה צילום אורנה נאור .jpeg

שבת. עוד ביקור בכפר חירבת אל מופאקרה שידע אלימות מתנחלים. אולי זה האפודים הצהובים והמטריות הצהובות הזכורות מהביקור הקודם, כי הפעם ילדי וילדות הכפר לא מפחדים.ות ופחות מתחבאים מאחורי האימהות שלהן.   לסוסו יש עיניים בורקות וחיוך ממיס. הוא לא מגיח מיד, החיוך. קודם היא בוחנת אותי, ובצדק, בחשדנות מסוימת. מי זו האישה המבוגרת הזו שפונה אליי ושואלת לשמי? מה היא עושה פה? ואז אנחנו משחקות יחד במשחקי ידיים, ושתינו מחייכות. לכמה רגעים יש איזו שמחה פשוטה של משחק. אבל המשחק לא מפוגג את המתח המתמיד, את החשש מעוד תקיפה אלימה של השכנים מהמאחז הסמוך. 
למחרת היום יצאו ילדי הכפר להליכה ארוכה עד לבית הספר. מנקודה מסוימת מלווים אותם חיילים, כדי שיגיעו בשלום. לא "נשקו וסעו", לא הסעות מאורגנות באוטובוסים נוחים. רק הליכה בחום ובקור, עם הפחד המתמיד שאולי המסע לבית הספר לא יעבור בשלום. 
כשבני הבכור נולד, לפני 32 שנה, החלום שלי היה שלא יהיו עוד מלחמות והוא לא יצטרך להתגייס לצבא. כשהוא התגייס, רציתי, בשבילו, שלא ייאלץ לפגוע באף אחד, ושיחזור הביתה, בריא ושלם, בגוף ונפש. הרי זה מה שכל אם מבקשת בעבור ילדיה. שיהיו בריאים, כמו שחמותי ז"ל נהגה לומר, מסכמת בצמד המילים הפשוט הזה את כל האהבה וכל הדאגה שנושאת אם בלבה. 
אבל כחברה באימהות נגד אלימות אני מבקשת את השלמות הזו – בגוף ונפש – לכל ילדה ולכל ילד. אני חולמת על היום בו סוסו וכל ילד וילדה בשטחים הכבושים יוכלו לחיות חיים משוחררים מפחד, שיוכלו לבנות את ביתם ללא חשש מהריסה או מגירוש בכוח הזרוע. ואני חולמת על היום בו נערים ישראלים - שכל אחד מה הוא בן להורים אוהבים ודואגים – לא יצטרכו לפלוש לבתים באישון לילה, לעצור ילדים או לעמוד מנגד כאשר מתנחלים שורפים עצי זית או פולשים בכוח לאדמות לא להם. 
ובינתיים, עד שהחלום הזה יתגשם, אני מסרבת לעצום עיניים או לעמוד מנגד.

חמוטל גורי

צעדת המים צילום רונית שקד.jpeg

ב - 4.11.1995 יצחק רבין נרצח.
במשך שנים לאחר הרצח המתועב והנוראי הזה, אבא שלי היה אומר, שיש לאמא מזל שהיא כבר מתה, לפני שרבין נרצח.
מגיל צעיר שמענו בבית, שהכיבוש הוא דבר גרוע ויום יבוא והאלימות תגיע לפתחנו.
והנה היו רוחות של תקווה...
4.11.1995, 
היינו שם, שרנו ביחד את שיר לשלום ומהרנו לחזור לאוטובוס.

ל"נשים בשחור" הצטרפתי עם עוד חברות, לאחר שנתניהו, שאך נבחר, החליט על פתיחה רשמית של מנהרות הכותל (שהיו פתוחות כבר קודם, לא באופן רשמי), דבר שגרם להרג מיותר של חיילים.
עמדנו שם כל יום שישי, כמה נשים, בחום ובקור ובכל מצב, במשך מספר שנים, חווינו אלימות גדולה. עוד לא הגענו לדרגת שרמוטות, אך היינו המזדיינות של עראפת.


19.3.2002 טל, בני השמאלן, נהרג בקרב מול מחבלים.
מאז ועד תחילת המחאות בתקופה הנוכחית, הן בכיכר רבין והן בבלפור, לא יצאתי להפגין, הרגשתי שעדיין אין לי כוח נפשי לזה, אך המצב לא אפשר לי להשאר בבית.
וחזרתי להפגין,
למען עתיד טוב יותר למשפחתי, לילדי ונכדי ולכולנו פה בארץ שלנו.
הצלחנו!
הממשלה התחלפה, אך הרוע רק יותר רע ועוולות הכיבוש הולכות ומחריפות.
ושוב אני מפגינה, אמנם לא ב"נשים בשחור", אך עם נשים חזקות, אמהות, סבתות, הרוצות חיים נורמליים במדינה ובאזור כולו.

מלכה צמח 

כפר טובה צילום רותי אלון .jpg

אני סבתא בת שבועיים.

לפני שבועיים, בלילה שבין יום שלישי לרביעי, החזקתי בידיי את הבן של הבת שלי. פעוט נטול שם. עיניו עצומות כאילו רוצה להישאר עדיין בחשכת הרחם ובחמימות הגוף שזה עתה העניק לו חיים.

החזקתי בשתי ידיי איש קטן בן שעה בלבד. שרק עכשיו התחיל לנשום באופן עצמאי את נשימותיו השקטות בעולם הזה.

והוא לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה. מה מחכה לו כשיפקח את עיניו. מה מחכה לו כשיתחיל להבחין בין אור לחושך. מה מחכה לו כשיתחיל לשמוע צלילים נעימים ורעשים מפחידים. ואני מחזיקה את העולל בידיי מחייכת. מאושרת.

או, רוצה להיות מאושרת. ולקוות שהעולל הזה יחיה חיים רגילים, שקטים, שגרתיים. חיים שבהם ילד צעיר לומד בבית הספר, משחק עם חברים, רוכב על אופניים והולך לראות סרט בקולנוע. נער שמסיים את לימודיו בתיכון, נוסע מעבר לים אל העולם הגדול. נער שחי את חייו וגדל להיות איש.  

חיים שגרתיים לכולם.

חיים שגרתיים שבהם כל אדם יכול לצאת מהבית לעבד את השדה שלו בלי לחשוש שמישהו יכרות לו את העצים שסבא שלו נטע לפני שבעים שנה.

חיים שגרתיים שבהם אדם לא יחשוש שמישהו יהרוס לו את הבית.

חיים שגרתיים שבהם אדם יכול להגיע לטיפול רפואי מבלי ששוטרת במחסום תעכב אותו שעות.

חיים שגרתיים בלי מתנחלים, בלי צבא, בלי כיבוש ובלי הפרדה גזעית.

אלו החיים שאני מאחלת לנכד הקטן שלי שעדיין לא יודע שאני הסבתא שלו, ואלו החיים שאני מאחלת לכל התינוקות שנולדים עכשיו בתל אביב, בחברון, בסוסיא ובכל מקום אחר.

דורית לב אשכולות