במפגש השבוע עסקנו בשירה. וליתר דיוק, בסוכנות הפוליטית של שירה. 
כחוקרת תרבות ופעילה לשינוי חברתי אני בוחנת את הקשר שבין שירה לתהליכים של שינוי חברתי ופוליטי המתקיימים מחוץ לדפי ספרי השירה; במפגשים שבין טקסטים, משורר׊׍, חוקר׊׍ וקורא׊׍. אפשר לומר שביקשתי למצוא בהגות ובביקורת תימוכין לתחושה שליוותה אותי מיום שעמדתי על דעתי; ששירה היא חשובה, שהיא יכולה לעורר שיח ולהצית דמיון אזרחי. 
במפגש השבוע קראנו יחד שירים של סלמאן מצאלחה, רייצ'ל צביה בק, טאהא מחמד עלי, מחמוד דרוויש, יונית נעמן, יהודה עמיחי, חיים גורי, ועוד. התבוננו כיצד השפה השירית - זו "המעט המחזיק את המרובה", השפה שתמיד אומרת עוד ויותר – מסירה את האבק מעל המילים, חבוטות משימוש יומיומי, ומשיבה שלהן את הבוהק שלהן ואת משמעותן העמוקה. ראינו כיצד שירה יכולה לגעת בנושאים קשים ומורכבים כמו קונפליקט לאומי, אובדן ושכול, התנגדות למלחמה ולמעגלים זדוניים מתוך עמדה של אנושיות עמוקה וחמלה. 
בסוף המפגש נתנה לנו יעל גאפל, האורחת שלנו במפגש ביום שני הקרוב, 3 בינואר, הצצה אל הנושא בו נעסוק: אמהות לחיילים קרביים, ושיתפה עמנו את השיר  "העקדה" שכתב ערן פרץ ז"ל שנהרג באסון המסוקים (02/1997).  השיר נכתב כשלוש שנים לפני אסון המסוקים. שם השיר מרמז על המסר האמביוולנטי שלו: הדובר בשיר הוא חייל צעיר הנשלח יחד עם חבריו לקרב. הוא פונה אל אימו בשאלה "עד מתי תשלחי אותי כשהמאכלת בידו?":

"אִמָּא,
עַד מָתַי תִּשְׁלְחִי אוֹתִי כְּשֶׁהַמַּאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ?
אַתְּ יוֹדַעַת, לֹא תָּמִיד יִמָּצֵא הָאַיִל לְעוֹלָה".

תמונתו של ערן פרץ ז"ל מתוך אתר הספרנים / הספרייה הלאומית 
 

2001 שנה לאינתיפאדה. בערוץ הראשון מחויבים לממלכתיות, בערוץ 2 משלבים מכירות וקונצנזוס, ובערוץ 8 מציעים את האלטרנטיבה, הסרט "לאן את נוסעת", הפקה של נגה תקשורת וקרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה, המתעד את פעילותה של העיתונאית עמירה הס.

הס היא ישראלית יחידה המתגוררת ברמאללה לצורך עבודתה - כיסוי המלחמה בשטחים עבור עיתון "הארץ". היא מהעיתונאים הפחות מוכרים ופחות מרואיינים, אך כתבותיה, יחד עם אלה של עמיתה לעיתון גדעון לוי, הפכו לסמרטוט אדום בעיני רבים. הרי לא יעלה על הדעת שיהודייה תדווח מלב המאפליה שלא בצמוד לדובר צה"ל.

באותם ראיונות מעטים שהס נתנה, חוזרת התהייה כיצד זה היא מצליחה לראות את הצד השני, ועד כמה בעצם היא נשארה "משלנו". הבמאית יפעת קידר, מרותקת מהאשה החידתית, הצטרפה אליה בשטח. שלוש שנים עשתה איתה קידר. במחסומים, בבית ברמאללה, בביקור אצל חבריה משני העמים, אצל אמה, בנסיעה לברלין וחזרה אל קברה של האם שמתה במהלך התקופה. קידר תודה בתום שלוש השנים שהיא לא ממש מכירה את הס.

הסרט פותח בסצנת מתן פרס בין-לאומי להס לוחמת החופש. די מהר היא חוטפת מיקרופון באיזו מסיבת עיתונאים, ומלמדת אותנו - חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה - מה שסירבנו לראות באופוריית תהליך השלום, שאין בעצם תהליך, שבשטח זה קרוב לפיצוץ. אבל אם שואלים אותה, אז כן, יש עם מי לדבר, בצד השני רק מבקשים חירות וכבוד אנושי.

היא בת של ניצולי שואה, הוריה קומוניסטים, ומגיל ילדות ראתה אותם מציירים שלטים נגד הממשל הצבאי. "כיף להרגיז את הסמכות, זה טעם החיים", מחייכת הס. היא מרגישה פליטה, כמו הפלסטינים. היא מתרתחת על חייל שדורש מבן-לווייתה הפלסטיני אישור לנוע בסביבות ביתו.

בתחושה שמשהו רע עומד לקרות בשטחים, היא נוסעת למגן את הרכב בירושלים. למה היא עדיין שם? כי היא פשוט לא מסוגלת לעמוד מן הצד, בגלל הסיפור שסיפרה לה אמה, על הנשים שהביטו בסקרנות אדישה או אדישות מסוקרנת במשלוח האנושי המגיע לברגן-בלזן.

אחד הכפריים שואל למה היא לא נשואה, אם לסדר לה מישהו, ומוסיף הערה המלמדת שלנשים דעתניות ונועזות כמותה אין מקום גם בחברה הפלסטינית. הצלם אלכס ליבק, שמתלווה כדי לצלם אחת מכתבותיה, אומר שהס מקריבה הרבה מעצמה. אבל לא נדע הרבה יותר מזה עליה כאדם פרטי. רציתם סיפור אישי, אבל זו השעה לסיפור עם.

חנה ספרן נמנית עם המייסדות והפעילות המרכזיות בקואליציית נשים לשלום ונשים בשחור וממשיכה להתנגד לכיבוש באופן פעיל. הייתה שותפה להקמתו של מרכז המחקר הפמיניסטי - ספריה וארכיון בארגון אשה לאשה, מרכז פמיניסטי חיפה. היא חברה בצוות ההיגוי של המרכז ובפורום ההיסטוריוניות הפועל בתוכו.

בין השנים 1987-1996 עבדה בארגון אשה לאשה, מרכז פמיניסטי חיפה. ספרן ממשיכה להתנדב ולפעול בארגון זה ובחיים הפמיניסטיים בישראל. היא הייתה בין מקימות קו החירום לנפגעות אלימות ומקלט החירום בחיפה.

השתתפה בתוכנית העמיתים של מכון השל. ספרן היא גם חוקרת היסטוריה פמיניסטית, ולימדה לימודי נשים ומגדר באונ' חיפה, במכללת עמק יזרעאל ובשלוחה של אונ' לסלי בארץ שהפכה למכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה.  

בשנת 2006 התפרסם ספרה: "לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל" המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה באונ' חיפה.

כותרת הספר היה ציטוט מדבריה של אחת ה-34 הפמיניסטיות שאותן ראיינה בעבודת המחקר שלה. ספרן פרסמה טור קבוע בעניינים פמיניסטיים בדף המידע של "אשה לאשה" ומשמיעה את דעותיה בעניינים מדיניים וחברתיים לכל מי שמוכנים לשמוע. ספרן מתגוררת בחיפה עם בת הזוג שלה והיא אם לשניים.

לאחרונה פירסמה מאמר יחד עם שתי חוקרות נוספות על ההיסטוריה של הפעילות הלסבית בישראל בשם "הי[א]סטוריה לסבית מקומית: פעילות, מאבקים והישגים, ויחד עם דליה זק"ש מאמר על ההיסטוריה של הפעילות נשים לשלום תחת הכותרת "לא יכולנו לעשות אחרת, היינו מחויבות למאבק בכיבוש ולפמיניזם": תנועות מחאה ושלום של נשים בישראל. 

על פעילותה לקידום זכויות נשים בישראל,

קיבלה ספרן בשנת 2004 את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג.

אלימות מתנחלים בעת מסיק הזיתים, והחלטת שר הביטחון להכריז על שישה ארגוני זכויות אדם כארגוני טרור. מי שמוביל את האלימות בשטח הם גברים, ומי שעומד מנגד ומאפשר זאת, גם הם גברים. מי שמובילים את השיח הביטחוניסטי שאין עליו עוררין, גם הם גברים. אז מה המקום שלנו כנשים? מהי גבורה נשית? מיהי גיבורה נשית?

​

באפריל 2003 ארגנה מחאה בהשראת אסתר המלכה, שלבשה שק ואפר, אלפי נשים אספו את שערן, לבשו בגדים לבנים, התיישבו בשוק הדגים והניפו את הסיסמה "נשות ליבריה רוצות שלום עכשיו". בהשראת ליסיסטרטה, הנשים ארגנו שביתת מין, במהלכה מנעו מין מבעליהם בדרישה שיפסיקו את שפיכות הדמים.

>>> מאבקים מנצחים 

​

​

"הכלים של האדון לעולם לא יפרקו את בית האדון". לורד העלתה סוגיות של גזענות בתוך החשיבה של התנועה הפמיניסטית בקרב הפמיניסטיות הלבנות באקדמיה המחזקות את דיכוי הנשים השחורות. כוונתו של הציטוט ההצטלבותי האולטימטיבי הזה הוא: אם אתן רק דואגות לאינטרסים שלכן, ולא מצליחות לראות שאתן בעצמכן משתמשות בכלי האדון (להט"בפוביה וגזענות - שהם בדיוק כמו סקסיזם) - אז לתנועה שלכן אין תכלית.

אודרי לורד Audre Lorde (1934 - 1992) הייתה סופרת, משוררת ופעילה חברתית פמיניסטית ולסבית, אמריקאית מהקריביים.

​

​

>> ללמוד פמיניזם: מקראה מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה הפמיניסטית 

דבריה של אראלה: "אני טוענת כי הציביליזציה המערבית נמצאת במשבר עמוק, אולי לפני קריסה, ונעשים ניסיונות רבים להחיותה מחדש. אני מציעה מבנה חברתי וערכי חדש שאיננו מערבי, איננו קפיטליסטי ואיננו פטריארכאלי. הוא בנוי על שלושה מקורות השראה: כלכלת הנתינה האימהית, חברות מטריארכאליות וידע ילידי.

ברור לי ששינוי מהפכני כזה לא מתבצע מיידית אך הוא למעשה כבר התחיל במיוחד באקטיביזם של דור ה Y."

​

ד"ר אראלה שדמי היא פעילת שלום פמיניסטית ופרו-מזרחיות. הייתה ראשת התכנית ללימודי נשים וקרימינולוגית המתמחה בשיטור במכללת בית ברל. פרסומיה עוסקים, בין השאר,  באלימות כנגד נשים, בפעילות פמיניסטית ולסבית בישראל, בנשים בשחור, באשכנזיות ובניתוח ביקורתי של משטרה ושיטור בישראל.

יזמה והקימה עם חברות את מרכז "קול האישה" בירושלים ואת תנועת השלום "האם החמישית".

היתה חברת הנהלת בצלם. בימים אלו  היא חברה ב,אשה אשה" וב"אחותי" וכן ברשת הבינלאומית לכלכלת הנתינה המטראנאלית וברשת הבינלאומית לחברות מטריארכאליות מודרניות. היא עוסקת בהקמת תחנות משטרה ייעודיות לנשים ובהקמת מרכז פמיניסטי לתרבות וליצירה של נשים בישראל היום ובהסטוריה.

דגל, דוד טרטקובר. 1977 פלנלית צה"לית לניקוי נשק ועט סימון
הדגל ששוליו הפרומים, הנפרמים, התפרים שהותרו. 
הקשר שהותר, הפער שנפתח. הדגל כדימוי להתפוררותה של הלגיטימיות הטריטוריאלית של ישראל.

הדגל כסמל לשוליה הפרומים והנפרמים של הדמוקרטיה.

​

"טרטקית אינה שפה רשמית בישראל, ובכל זאת, מעטים כיום הם הישראלים שאינם דוברים אותה ברמה כזו או אחרת. את הטרטקית לא לומדים באולפן. היא מחלחלת לתודעה במשך שנים דרך כרזות, ספרים, סיכות, מדבקות ומודעות".

​

עבודותיו של טרטקובר היא מראה המשקפת את החברה והתרבות ב50 השנים האחרונות, קטי בר במסע מקוצר בסיפור של מדינת ישראל כפי שהוא משתקף מנקודת המבט התרבותית, החברתית והפוליטית של טרטקובר. 

​

מצגת דימויים חזותיים 

במפגש זה חקרנו יחד ארגז כלים מגוון ליצירת סיפורים אישיים, אקטיביסטיים ופוליטיים.  ובאופן טבעי, דיברנו על כך שסיפורים מסופרים בשלל דרכים, ולא רק במילים, אלא גם בדימויים ויזואליים: צילומים, כרזות, מיצגים ועוד. לכן החלטנו במפגש מחר להתמקד בהיבטים ויזואליים של מחאה ושינוי חברתי.

קבלנו שיעורי בית - תורידו את הקבצים 
מזיכרון לסיפור: הזיכרון עוזר לנו לשמר, הסיפור עוזר לנו להפיק ממנו משמעות.
שבע עלילות יסוד - הכלים שיעזרו לך לספר סיפור 

 חקר מוקיר - תרגול 
תחליטו מי מראיינת ראשונה ומי מספרת ראשונה ואחר כך התחלפו בתפקידים. המראיינת תבקש מהמרואיינת לספר סיפור מחייה; לחלוק רגעים מחייה שבהם התחברה למנהיגה ולפעילה שבה על ידי הצגת שאלות מוקירות. הקשיבו היטב לדברים ותנו לדוברת את מלוא תשומת ליבכן ואת התחושה שהיא חשובה ושסיפורה מעניין וטוב שיסופר

​

ויקי שירן (1947 – 2004) הייתה קרימינולוגית, סוציולוגית, משוררת, במאית, אשת תקשורת ישראלית, ופעילה פמיניסטית מזרחית. >> לינק לסרט 

במפגש השבוע שוחחנו על המאפיינים המשותפים לתנועות נשים ברחבי העולם למען צדק, שלום ומניעת אלימות. בתהליך של יצירת ידע משותף, שאבנו השראה מסרטים וספרים המתעדים את סיפורן של תנועות נשים לאורך ההיא-סטוריה ומצאנו מספר ערכים ותכונות המשותפים למאבקים רבים של נשים: נחישות והתמדה, סבלנות ואורך נשימה אל מול הזמן הנדרש לחולל שינוי עמוק, אי כניעה לייאוש ולתחושות של חוסר אונים כאשר הן צפות – והן חייבות לצוף. דיברנו גם על חמלה ועל מחילה ועל היכולת ליצור קשרים וסולידריות בין נשים מקהילות שונות ואף מהפלגים היריבים. דיברנו על החשיבות של פעולה עממית רחבה אך גם של פעולה בתוך המערכת הפוליטית. 
לסיום, קיבלנו השראה מאמרות ופתגמים מהמרחב הפמיניסטי ומעולם השינוי החברתי. מצורפת מצגת עם כמה פנינים נבחרות. 
הורידו את קובץ ההשראות 

במפגש השלישי חקרנו ולמדנו להכיר את דרכי פעולה של תנועות נשים למען צדק, שוויון ושלום ברחבי העולם. האחת מהן היא תנועת הנשים הליברית לשלום שהוקמה בשנת 2003 מטרת התנועה הייתה להביא לסיום מלחמת האזרחים בליבריה, ולקדם את כינונו של הסכם שלום. השנייה קואליציית נשים בצפון אירלנד תנועה פוליטית לנשים ששמה לה למטרה להגיע לשלום בצפון אירלנד.
קישור למידע נוסף ולסרטים 

במפגש השני עסקנו בסטוריטלינג לשינוי חברתי, שהוא אחד הנושאים האהובים עליי ביותר. כמספרת סיפורים לשינוי חברתי אני מאמינה ששינוי מתחיל כאשר השתיקה נשברת, וסיפורים עוזרים לנו לפורר את השקט. מצרפת כאן קישורים וטקסטים של חלק מהסיפורים שחלקתי במפגש:  
קצת עליי, על כוחם המרפא של סיפורים והסיפור
"אני מזין אותה בבשר הלשון":
תחנות במסע – חמוטל גורי: סטוריטלינג לשינוי

במפגש הראשון עסקנו בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1325 – נשים שלום וביטחון. במפגש השני עסקנו בסטוריטלינג לשינוי חברתי, שהוא אחד הנושאים האהובים עליי ביותר. כמספרת סיפורים לשינוי חברתי אני מאמינה ששינוי מתחיל כאשר השתיקה נשברת, וסיפורים עוזרים לנו לפורר את השקט.