top of page

קולה של אמא!

האם אני רוצה שהבן הפרטי שלי ייקח חלק בכל זה וישרת בצבא?

כמה הוא אכן יגן על המדינה וכמה הוא יהיה כלי בידי הצבא לתחזק את הכיבוש?

איך הוא יוכל לחיות עם עצמו אחרי הדברים שיעשה שם?

איך יוכל לגדל ילדים אם יאלץ לפגוע בילדים אחרים?

למה רוב החיילים שמשרתים שם אינם מספרים מה הם עושים?

האם הם מתביישים או שנאטמו עם הזמן?

האם הם מבינים את המשמעות של לאיים על ילד ברובה או לעצור אותו לבד בלי הוריו ובלי שיבין את השפה?

האם כשהם יורים במפגין הם מבינים שפצעו/הרגו בן-אדם או מתייחסים לכך כשעשוע?

האם הם מאמינים בשוויון בין בני אדם ומבינים שלאוכלוסייה אזרחית מגיעות זכויות ושרוב האנשים פשוט רוצים לחיות את חייהם בבטחה ובשקט ואינם אויב?

מתי לעזאזל כל הכיבוש הזה יגמר והצבא שלנו יחזור להיות צבא ההגנה לישראל?


ארזה קוטנר ואימהות בכפר מופקרא (צילום:אורנה נאור)

ארזה קוטנר על הצבא, הכיבוש והחיים שביניהם


מהרגע שראיתי בבדיקות האולטרסאונד, בשבוע ה-12 להריון, שיש לי בנים – הגיוס והצבא התמקמו לי על הכתפיים. מכבידים. כל הזמן. כשהבנים משחקים, אוכלים או ישנים. ככל שהבנים גדלו – המשקל על הכתפיים גדל. ניסיתי להתעלם ולא להתייחס אבל הצבא תמיד היה שם. מחכה בסבלנות.


צריך צבא, ברור. אנחנו חיים במציאות לא פשוטה וצריך צבא חזק שיגן על המדינה שלנו. אינני מאמינה כי ילדים של אחרים צריכים להילחם והבנים שלי פטורים. אבי נפצע במלחמת השחרור. אני שירתי בצבא באמונה גדולה שאני תורמת למדינה. והיה לי ברור שכך גם הבנים שלי.


ארזה ומלכה צועדות יחד לוחמים לשלום בצעדת המים (צילום: רונית שקד)

אבל – האם כיום הצבא שלנו אכן מגן על המדינה? כמה הוא צבא הגנה וכמה הוא צבא כיבוש? הגנת המדינה זה ברור – אנחנו באוויר, בים וביבשה (הצבא הכי חזק במזרח התיכון כמו שמספרים לנו). אבל מה הצבא באמת עושה בשטחים (רוב פעילותו מוקדשת לשימור השליטה שם)? למה עברו 54 שנים מאז מלחמת ששת הימים והכיבוש עדיין ממשיך? האם המדינה באמת מנסה להגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים? האם אכן נדרש שהצבא יהיה שם? ולמה?


מה עושה עכשיו הצבא בשטחים? בנים של חברות שמשרתים שם לא מספרים.

התקשורת הממסדית לא מדווחת.

קשר של שתיקה שומר על המיתוסים – "צבא הגנה לישראל", "שרות קרבי משמעותי", "תרומה למדינה".


האמנם? כי מה בדבר הדיווחים של עמותות זכויות אדם כגון – רופאים ללא גבולות, שוברים שתיקה, לוחמים לשלום, הורים נגד מעצרי ילדים, נשות מחסום ווטש, בצלם, רבנים לזכויות אדם או עיתונאים עצמאיים ופעילים שמלווים רועים אשר מדווחים מהשטחים ישירות ולא דרך התקשורת הממוסדת?


מסתכלים לכיבוש בעיניים, מאהל מחאה שרונה תל אביב (צילום אורנה נאור)

הדיווחים על השגרה שבה מתחזק הצבא את הכיבוש קשים מנשוא. ההתייחסות לכל פלסטיני כאל מחבל או לפחות מחבל עתידי וכך כולם תמיד חשודים. גם ילדים. לכן יש לדאוג במגוון אמצעים שהם תמיד יפחדו, שידעו מי שולט בשטח ויורידו ראש ("שתיצרב להם התודעה") – מחסומים קבועים ושרירותיים שמופיעים פתאום ללא כל סיבה ביטחונית, מעצרים סתם כך (כולל ילדים), כבישים שאסור לפלסטינים לנסוע בהם, כניסה לבתים באמצעי הלילה, תעודות עבודה בישראל רק למי שמוצא חן בעיננו, שנשללות מיד מכל מי שאינו "מוריד ראש". בקיצור הפחדה ושליטה על כל החיים שלהם.



בדיחה ושמה "שטח צבאי סגור" מנגנון הפחד נגד אזרחים ואזרחיות (צילום: ציפי מנשה)

והאדמה שלהם ומקורות המים? – נושא כאוב. המדינה שלנו לאט בעקביות מגרשת אותם מאדמתם. הורסת מבנים.

סותמת בארות מים ומעינות או מכריזה על האדמה והמים שלהם כשטח צבאי סגור רק כדרך לגירושם מהשטח.

מה הקשר של זה לצה"ל – הצבא שולט בשטחים, קובע את החוקים והחיילים שלנו (כן, אלה שחשבו שהם מתגייסים לשרות קרבי משמעותי והגנה על המולדת) מבצעים כל זאת.


הרס אוהלים, כמה פחונים ומקור מים והשארת משפחות עם ילדים בחום של אוגוסט בבקעה ללא צל ומים? בוצע. מעצר של אמא והפרדתה מהתינוקת היונקת שלה? בוצע. אימון צבאי עם טנקים על שדות ופחונים של משפחות? בוצע. ירי חי על מפגינים פלסטינים שמוחים על לקיחת אדמתם? בוצע. הגנה על מתנחלים שתוקפים פלסטינים ומעצר של הפלסטינים המותקפים? בוצע.

אלו רק כמה דוגמאות ויש עוד המון. כל יום מביא אתו כל טוב מעוד עוולות שהצבא שלנו מבצע שם בשיטתיות. מכיוון שהצבא מבצע את כל העוולות האלה כנראה שהן תואמות את המדיניות שלו, שמונחתת מלמעלה על החיילים שלנו. נראה שהשליטה בשטחים איננה צורך ביטחוני הכרחי להגנת המדינה אלא משרתת מדיניות ממשלתית ימנית משיחיסטית מכוונת ליצירת "ארץ ישראל השלמה מהים עד הירדן".








ה"זמן צהוב" מהנעשה בשטחים, תמונת מצב או תמונת נפש? כנס האימהות ה1 | 11/02/22 | חברון סיור משותף של אימהות נגד אלימות ושוברים שתיקה


הצטרפו אלינו

ביום שישי 02/11 נתכנס בחברון ונעמוד שם יחד מול המציאות שאנחנו רוצות לשנות. שאותה אנחנו עומדות לשנות.

נצא בהסעות מאורגנות מתל-אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע

הכנס מיועד לאימהות ואבות החברות בתנועה








bottom of page