מהצהריים אני במתח. עם סיפורי האלימות הגוברת נגד מפגינים, גואה בי הפחד. אל הפחד אני נוטה להתייחס ברצינות, כאל שומר ראש המכוון אותי - לברוח כשצריך, להילחם כשנחוץ.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
אחרי שרקדתי בבוקר הגוף נפתח לשלל זכרונות האלימות שצבר בתוכו, לתחושת המחנק במכלאות, ואני נותנת לעצמי לבכות.
לובשת את החולצה הורודה של 'קומי' שכתוב עליה- 'כוחנו באחדותינו'. בתחילה זה מרגיש כמו סיסמת בחירות בנוסח הליכוד, אבל אז אני נזכרת בהבדל המהותי בין אחדות לאחידות ונושאת את הורוד ואת הסיסמא בגאווה. מוסיפה את הבנדנה הורודה שיצאה ריחנית מהכביסה, בגדים ארוכים בהמלצת האמהות הירושלמיות, מים, מסיכות רזרבה, סוכריות לאנרגיה, משקפיים רזרבה למקרה שאעצר, נעלי ריצה ויאללה יוצאת.
רשת האמהות הומה. מתארגנות- מי בבלפור, מי בצמתים, מי בתל אביב, מי גיבוי, מי תקשורת (הטוויטר שלנו הפך כלי תיעוד שעיתונאים נסמכים עליו), מי מערך עצורים ומי בחמ''ל.
לפני היציאה אני כותבת ללינה חברת הנפש שלי, הפלסטינית, שמהלכת איתי וירטואלית בכל ההפגנות ומבקשת ממנה לתמוך בי מרחוק. בקולה הרך היא אומרת ''אני איתך!''.
תחנה ראשונה- כיכר קוגל, חולון. לתמוך במפגינים שסופגים בכל פעם אלימות - גז פלפל, איומים, מכות. שמענו את בקשתם לתמיכה ובאנו- כמאתיים וחמישים איש. קשישים, משפחות, חברי ה'חזית הורודה' עם תופים מאולתרים.
משטרה שעושה את עבודתה ומאבטחת. צוללת שמקיפה את הכיכר, המוני מכוניות מצפצפות בתמיכה, שלטי 'לך' בורוד ובשחור ושלט שצבעי הגואש שעליו עדיין רטובים המציין שגז פלפל לא ירתיע.
קטי מדווחת שבכיכר מדיטק תקפו אותה ומרגיעה אותנו שהיא בסדר.
הגיע הזמן לזוז לירושלים. בלפור מחכה לנו.
אני יוצאת למכונית בחשש מסוים, מה יקרה אם אצא מגוש האחדות המגן הזה ואפגוש לבדי ביביסטים כשאני באפוד צהוב וחולצה ורודה? האם זה יעצור אותם? ובכן לא. למזלי פגשתי רק אישה בת גילי שאיחלה לי מיני איחולים מתוכם הבנתי שאני, שהיא כלל לא מכירה, מקור כל הרע.
חזרה במכונית, בקפסולה המוגנת שלי. מודיעה ללינה שהכל טוב. היא נושמת לרווחה.
במחלף חמד מחסום- שלושה נתיבים מתומרנים לנתיב אחד ללא כל היגיון מלבד ברכת ״לכו מכאן״ של דורון ידיד, מפקד מחוז ירושלים השואף למפכ''לות.
בפקק - נוצרת רקמה אנושית של מחאה- דגלים ורודים על המכוניות, צפצופים במקצב 'הון- שלטון- עולם תחתון'. חיוכים ומחוות של אחים למחאה. אני חולפת על פני השוטר במחסום, בלסתות המהודקות ובכתפיים שלי עצורות קללות, ואני מחייכת אליו ומזמזמת שירי מחאה בלופ. מנטרה במקצב סטקטו.
בירושלים, לימור ואני חונות זו לצד זו וחוברות לצעירים שצועדים מגן סאקר לבלפור. גם אפרת שם. הלמות תופים, מחיאות כפיים. יס''מניקים ומשמר הגבול שומרים מרחק והמתח השרירי שלי נמס לאיטו. מרגישה שייכת, בטוחה וחדורת מטרה. מתחילה לרקוד לקצב התופים והקריאות- 'נפלת על הדור הלא נכון', 'מהפיכה', 'דמוקרטיה או מרד'.
הצעירים במסר מאוד ברור- אין אמון. איש לא יכתיב לנו איפה, מתי וכמה נמחה וקוראים-'אתם עשיתם רע ואנחנו נתקן'.
אני שולחת ללינה תמונות של שלטים נגד הכיבוש. היא שולחת לי את אהבתה ודאגתה לשלומי. אני מרגישה אותה שם לצידי וכותבת לה ''אנחנו כבשנו והשחתנו, הם יתקנו''.
כולם יחד בצעדה שיש לה כיוון ברור- בלפור. ואיתנו נתניה, בת שמונים ואחת, נעזרת בשני מקלות שהוטחה פעם לרצפה בידי ביביסט. והנה היא שוב כאן עם חיוך ואלגנטיות נחושה.
מגיעים לכיכר ההומה אדם. לא יאומן בלפור, אבל התגעגעתי.
רשת האמהות גועשת בדיווחים מתל אביב - רבין והבימה - צעדות שחוברו יחדיו. תמונות זורמות. אני מחפשת את אחיותיי לחיבוק מקרקע.
השוטרים שומרים מרחק.
21:30 עת להפסיק עם הזמבורות והתופים. יס''מניקים ושוטרי משמר הגבול נכנסים להחרים. שולפים באלימות מהידיים. לרגע יש מצעד בושה יס''מניקי- הם פוסעים בין שתי שורות מפגינים כשהם אוחזים ביד בזמבורה צהובה ובמחבת. ואני כמעט משועשעת מהסיטואציה וליבי לרגע יוצא אל היס''מניקים ובושתם המגולמת בזמבורה ומחבת.
ואז חשה את התנועה, כמו להק דגים, שנעים בסינכרון. אלא שכאן בנוסף לחושים יש גם ווטסאפ מקטי- ''צעדה באגרון. בואו''.
הצעירים, מלווים בהרבה מבוגרים, מתחילים בצעדה, כמו בתל אביב בשבועות האחרונים, בקריאה הקצובה - ''גוש אחד יחד ננצח, גוש אחד!''
ריקוד פיצול ואיחוד של המפגינים ברחובות ירושלים. התנגשות והימלטות מהיס''מניקים. ואני רצה והולכת, קשה לי עם המסיכה.
יחד ננצח, גוש אחד!
באגריפס ליד מחנה יהודה רצים זה לקראת זה בשמחת האיחוד. בבן צבי מאות שוטרים רצים בגן סאקר. מכוניות עוצרות ומצפצפות בקצב שירי המחאה, דגלים מתנופפים מחלונות המכוניות. ביביסט חמוש בסכין חולף על אופניים, נמלט ומפגינים רודפים אחריו. אני רצה עם עוד מפגינים להזעיק שוטרים ומתפללת שהוא לא יפגע באיש. אפרת מצלמת את המעצר. מעלים לטוויטר.
על רמב''ן גם האמהות מתאחדות- קטי, נאוה, ענת, נעמי, אפרת ואני. חיבוק. שמחת איחוד.
יחד ננצח, גוש אחד!
התל אביביות מספרות על צעדה עם מכלאות וחסימות. בבלפור אנחנו חוגגות.
ואז פוגשת מציאות אכזרית.
מעצרים. אלימות. צעקות.
אחד אחד נעצרים שנים עשר מוחים שסומנו, במעצרי שווא. משטרת ישראל מנסה לשבור את רוח המחאה. זה לא מצליח להם, ותמיד חוזר בהפוך.
טלי החובשת שנמצאת שם בכל פציעה, מגנה בחירוף נפש על מפגינה בוכיה ומעולפת שהשוטרים מבקשים לעצור. אני דואגת לטלי. שוטרת הודפת אותי. בנימה תוקפנית היא אומרת לי שטלי בסדר. ואני משיבה לה-
''כשיגיע יום ואאמין לך אז אציית. עכשיו זוזי, יש שם מישהי שצריכה עזרה. וחוץ מזה תתביישי שאת בוחרת לעמוד פה ולא להגן על שתי בחורות שמוקפות בים שוטרים זכרים. אין אמון שמעת? אין אמון''.
סיימנו. שומרות זו על זו והולכות יחד אל החנייה.
בשתיים לפנות בוקר הגעתי הביתה.
טל ער, מספר לי על מוזיקה חדשה שהפיק ואני עם סיפורי הפגנה.
דיווחים אחרונים על שחרורים ממעצר.
שי השתחרר.
דקלה השתחררה.
סדי השתחרר.
את כולם מקבלים תומכים ביציאה עם תה חם וטרמפ הביתה.
במיטה אני ממלמלת לחתולה שלי: יחד ננצח גוש אחד!
260,000 בצמתים ובכיכרות
23,000 בבלפור
5,000 בתל אביב
מהפיכה!
