יום וחצי אחרי, עכשיו יכולה לכתוב.
זו הייתה שבת מעצימה, מטלטלת, מקוממת, מעייפת.
שבת של אהבה ואחווה.
התמונות הקשות של מעצרים בשיירת הצוללות בצהריים. השוטרת שהרביצה לילדה בת 12 בוכיה כי עצרו את אבא שלה.
נחישות חבריי למהפיכה לנוע על אף הכל, בשדות, לצידי הכביש, אחוות העצורים שתומכים זה בזה.
סבא צועד כשנכדו במנשא על הכתפיים, הורים שבנם בן ה 17 נעצר, והם תוך קשר איתו ממשיכים לצעוד.
והדמעות זולגות מאהבה עצומה לנחישות, מעלבון על האלימות ומזעם על השקרים והשחיתות המשטרתית.
ובכל זאת תחושת נצחון.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
יוצאת לתחנת המעצר במבשרת עם בגדים חמים, כי יצאה הודעה שהעצורים בבגדי מסע קצרים עומדים בחצר המשטרה בקור הירושלמי. בעודי בדרך מקבלת הודעה שאנשי מבשרת כבר העלו בגדים, כיבוד, שתייה בשפע. ושוב דמעות של אהבה.
ועם מכונית עמוסה בבגדים חמים ותרמוס תה אני ממשיכה לבלפור.
בואכה לטרון מהבהב לו השלט המואר- חקירה. ואני מחייכת עונה לו- צוללות צוללות.
אני בציפייה, יודעת שמחכה לנו הפתעה אומנותית בבלפור. הפתעה שעליה עבדו במשך שבועות בסתר.
בדרך לכיכר מהחנייה אני פוגשת חבורת בני נוער תומכי האיש- שקוראים לי ''יא שמנה, יא זונה, היטלר היה צריך לגמור אותך''. לרגע זעם. ואז נזכרת שהיום לא רבה איתם. ואפילו צוחקת ביני לביני- מדהים שאני נראית להם בת דור ניצולי השואה. או שאולי הם לא יודעים מתי התרחשה והיטלר היא רק מילה עבורם. ''שבוע טוב'' אני קוראת להם.
מכתזית מפה, סוסים משם, סופגת את אווירת בלפור. היום הם הביאו את משמר הגבול. היום זה תור הצבא.
הכיכר עדיין ריקה. ואני נעה, מבקשת להתמקם לפני הנחשול שיגיע.
ילדה עם כנפי מלאך כותבת בגיר על הכביש- 'אורלי אין עלייך' ומציירת מלכה. הבחנה חדה של ילדה קטנה. אורלי היא באמת מלכה. פתאום בא לי לשחק בקלאס כמו פעם בשכונה.
אפרת שלנו שצעדה עם הצוללות כל הדרך לגשר המיתרים, תוך שידור בלייב, פתחה את עמדת הגשר, עייפה, רעבה, היא פורשת.
פרישתה של אפרת ממלאת אותי מרץ- כאילו העבירה לי את מקל השליחים ועכשיו אני אמונה על האש. נכנסתי לתפקיד.
מצלמת.
צוללת ורודה קטנה קוראת לי אחותי. היי אחות. היא שואלת - אחותי ערה? אני עונה לה בטח.
מצלמת.
סמויה לצידי, עוד מעט היא תשתלב בינינו, תצוטט, תתעד, תשלוף מפגינים לחצרות בתים חשוכות, לא תזדהה, תחפש בתיקים ויחד עם חבריה תיקח אנשים לחקירה.
מצלמת אותה.
נחשול ההסעות והצועדים מהפורצים מגיע. זה האות לנוע לכיוון המחסום על יד מעון ההוא. שם תהייה ההפתעה.
בתוך דקות נפרס מסך בד לבן ומייצר מרחב חופשי ומעט מוסתר מעין. נוכח תגובת השוטרים לצוללות פלסטיק מתנפחות, אין לדעת מה יעשו עת יוקם לו צעצוע אחר.
והנה מתרומם לו סוס טרויאני ענק, עשוי עץ. צוות מיומן מרכיבו בתוך דקות. הסוס מואר מבפנים, ראשו נישא, זנבו מתנפנף וברקע תזמורת כלי הנשיפה של המפגינים מנגנת את נעימת משחקי הכס.
האנרגיה מתרוממת, כמעט אפשר לשמוע את הצהלה שעומדת להתפרץ.
הוא כאן כבר לא בטרויה. הוא סוס החופש שלי, רוח מרד ללא רסן, אחת מחיות הרוח שלי שמרבה לפקוד אותי בחלומות.
והנה הוא שם, ובקול תרועה ושירה הוא נישא- דוהר אל עבר המחסום שמאחוריו מרחב סטרילי, שמאחוריו גדרות, שמאחוריהם מסך שחור ועוד גדרות שחוצצים בינינו לבין מי שמתהדר שהוא המנהיג של כוווולללםםם אבל התיר את דמם של המפגינים.
ואני עם הסוס דוהרת, צוהלת, רוקדת.
תחושת נצחון.
אני מצלמת סמויים.
שוטרת מתווכחת עם קטי- ''אני שוטרת ולכן אני מחליטה''. קטי שיכלה להיות סבתה עונה לה ומקריאה לה את החוק.
אני מצלמת מפגינים שרים רוקדים.
הפעם כולם בסווטשירטים וצעיפים ואני נזכרת שהתחלנו בגופיות ועם הרבה זיעה.
המשטרה בלחץ מתהלוכה. מייצרים מחסום באגרון.
מעמידים טירוניות משמר הגבול מולנו. מדיהן טריים והן מנסות לשוות לעצמן ארשת קשוחה, המפקדות נוזפות בהן מאחור. העיניים שלהן מספרות סיפור. נעות בין הבעת אטימות לעצב ולבהלה. אני צועקת על המפקדים, על מצלמת המשטרה שמתעדת אותי, ליבי נשבר על הטירוניות. ת האם הבאתן הנה לעמוד מול האמהות, הסבים, הסבתות, האחים, החברים מהתיכון הוא חלק מאיזה אימון חישול. והה מתי הפחד יותמר לשנאה. כשאת מותקפת בזעם ההמון הכלוא המבקש להגיע הביתה, את לא יכולה לחוש אהבה.
אני לוחשת לאחת מהן דברי נחמה, לא בטוחה ששמעה אבל העיניים שלנו מדברות. סביבינו המולה.
מעייף לכעוס.
בדרך חזרה לכיכר אני מסתכלת אל חבורת הזכרים שעומדים על המרפסת השמורה למפקדים. ושלט - 'להשכרה' תלוי לצידם. בצחוק גדול אני מבינה- משטרה להשכרה. משטרת שכירי החרב של הנאשם.
בחלק אחר של הכיכר מדקלמים את שירי המחאה, כי על פי ההנחיות- אסור לשיר, מותר לדבר.
בפינה אחרת ישי מנחה את התקווה במלל ללא הניגון. מותר לדקלם.
חבורת נערות ששרות שירי שלום מפונות בגסות על ידי עשרות שוטרים המייצרים מכלאה. הן יושבות צפופות על המדרכה והם עומדים מעליהן ברגליים פסוקות, זרועות שלובות ומבט אטום. צלמים מצלמים מבעד לחרכים. הן נצמדות זו לזו. מחבקות זו את זו. אני מנסה לשאול אותן אם הן צריכות מים. ושוטרת דוחפת אותי בגסות כדי לתעד במצלמה המשטרתית. לו רק הייתה מבקשת ממני לזוז, כדי שתוכל לצלם. היא קודם דוחפת , אח''כ אומרת וכשאני מתרעמת היא פוקדת -'אני המשטרה ואת תזוזי'.
נמאס לי אני פורשת הצידה.
יודעת שהאימהות שם ואני יכולה להעביר לרגע את האש לאחרות.
המשטרה משחררת את הבנות והן כמו פרפרים עפות לכל הכיוונים, מדלגות אל החופש. שרות - 'שלום עלינו ועל כל עולם'.
מולן עומדות טירוניות משמר הגבול, במסדר. עם הגב לקיר, פנים אלינו, בדום מתוח. המפקדות עוברות ומטיפות להן משמעת. זכר תרנגול יחיד בא לפקד עליהן, עליו אנחנו זועמות והוא מפנה מבט מאתגר, מלא בוז. הוא בערך בגיל של בני עומר, ואנחנו עומדים פה זה מול זו ומאחוריו טירוניות מושפלות ומפחדות. מה קורה פה?
והוא יושב ספון בביתו עם סיגר ושמפניה, היום אפילו הלך לים שמן הסתם פונה מיושביו כדי לייצר לקיסר מקום, מוקף בטבעת מאבטחים. ואנחנו כאן מול טירוניות שנשלחו להגן על גבולותיו.
אני עייפה, יושבת על הכביש, נאוה באה לחבק, נורית מצלמת. זוכרת שחייכתי חיוך מצלמות כזה, אבל החיוך המאולץ מוסתר במסיכה ומה שמתגלה הם עיניהן העצובות והעייפות של נאוה ושלי.
בדרך למכונית רואה ג'יפ משמר הגבול ומדבקת 'לך' עליו. צוחקת, בוכה - אני מצלמת.
את העצורים מהצהריים המשתחררים מקבלים בחיבוק, את העצורים שנשארו ללילה ילוו מחר בבית המשפט תומכים. אהבה ותמיכה הדדית ללא שלטים של אהוב יקר על האיילון או בדידות מזהרת בתוך טבעת מאבטחים.
תודה גדולה נורית שרת על שתפסת רגע והחזרת לי אותו כמראה.