״רואים רחוק רואים שקוף״
אנחנו מגיעות מידי יום לבית הנשיא להיות שם במשולש שבין בלפור כיכר ציון ושער שכם
יש עוד אי קטן של שפיות וממלכתיות ותפקידנו כאן להיות עדות אילמת
ל"דברים שרואים משם לא רואים מכאן"
(ציטוט מתוך השירים של יענקל"ה רוטבליט)
שער שכם
/ חמוטל גורי
"עם מי אתן רוצות לעשות שלום?" קראו לעברינו חבורה של נערים חובשי כיפות שישבו על ספסלים ברחבה שמול מתחם העירייה, ספרא, בעודנו עושות את דרכנו חזרה משער שכם, לבושות באפודים הצהובים של "אמהות נגד אלימות המשטרה". את המשך דבריהם אחסוך מכם.ן. אין צורך להדהד דברי שנאה.
אינספור פעמים שמעתי את המשפט הזה, בעיקר מגברים. שאלה רטורית, שיש בה מנה גדושה של אדנות והתנשאות על נשים "תמימות" שמאמינות שבצד השני יש בנות ובני אדם שצריך ואפשר לבנות עמם.ן ביחד עתיד אחר וטוב יותר למקום הכואב והמדמם הזה.
שער שכם נראה אמש שוב כמו אזור מלחמה. מחסומים. פרשים. גללי סוסים. קולות נפץ של זיקוקים ורימוני הלם. שוטרים ממוגנים מכף רגל ועד ראש. עמדנו על אי התנועה בלב הכיכר הסמוכה לשער שכם. השוטרים ביקשו שנזוז, כי הם רוצים לדבר ביניהם. אנחנו התעקשנו להישאר. המרחב, אמרנו להם, שייך גם לנו, האמהות.
מריצה קצת אחורה, לשיחה עם אדם שניצב בשולי ההפגנה נגד האלימות בכיכר ציון. הוא רצה לשוחח. היו לו שאלות ורעיונות. אני לא הייתי מוכנה לתועפות הזעם שבקעו ממני בשיחה עמו. הוא רוצה שלום. הוא נגד אלימות. אה, והוא נגד פתרון שתי המדינות. ארץ ישראל היא ארץ אבותינו, זו עובדה, הוא אמר. הוא מאמין במדינה אחת, והפלסטינים, כך אמר, יוכלו לחיות בה. "ואיזה מעמד יהיה להם"?, הקשיתי. "אזרחים או תושבים", הוא השיב.
איבדתי את זה. פרשתי מהשיחה בשלב בו שמעתי את קולי עולה לצעקה חסרת קשב. לפני כן עוד ניסיתי לומר משהו על הפלסטינים במזרח ירושלים, השכנים שלי, שהם תושבי העיר ואזרחים של אף מדינה. וכמה קל להתעמר באנשים שאין להם אזרחות. כמה קל לשחוק עד דק את הזכויות החלקיות שלהם.
אבל מה שגרם לי לאבד את זה היה התמהיל הזה – שכה נפוץ כאן – של התוקפן הקורבן, או הקורבן התוקפן. הריבון שנהנה מכל מנעמי הכוח והשלטון, אבל מתעקש לאחוז גם בעמדת הנרדף.
כבר 40 שנה שאני מפגינה. למען שלום. למען שוויון. למען סיום הכיבוש. נגד האלימות על שלל צורותיה המכוערות. לימדתי את עצמי לא לפעול ממקום של כעס. אבל אמש הייתי מלאת כעס. כעס על כל מי שהיו באזור מרכז העיר אמש ולא הצטרפו לעמידה יחד נגד אלימות וגזענות. כעס על הצעירים שמילאו את רחובות העיר בקריאות "מוות לערבים", עוטים בגאווה חסרת בושה מדבקות של "כהנא צדק". חלקן נשרו מדש הבגד ונותרו דבוקות למדרכות העיר, כאות קלון לאדישות בה העיר הזו מקבלת את נחילי השנאה והבריונות שזורמים ברחובותיה.
הצעירים הללו נולדו אחרי רצח רבין. אחרי קריסת הסכם אוסלו. אחרי אירועי אוקטובר 2000 ואחרי האינתיפאדה השנייה. הם גדלו ובגרו בעיקר תחת ממשלות נתניהו בהרכבים שונים. הם גדלו ובגרו באווירה פוליטית בה השמאל הוא בוגד. הערבים "תומכי טרור", ואיתמר בן גביר ואבי מעוז הם חלק מהמיינסטרים הפוליטי.
עברנו דרך רחובות מרכז העיר ההומים. בכיכר ציון הסתיימה ההפגנה והספסלים נמלאו בצעירים שיצאו לבלות, לנשום אוויר, אולי להתאהב. לרגע אפשר היה לחשוב שירושלים היא עיר ככל הערים.
כיכר ציון, צילום בן כהן
כיכר פריז כבר הייתה ריקה. ברמזור עמד איש מבוגר עם שלט ענק מקופל והמשיך למלמל "שמאלנים בוגדים, סכנה למדינה". כבר לא היה בי כוח לכעוס. היה משהו עצוב באוטומטיות שבה חזר על המשפט, שוב ושוב.
במרחב אלים לא יכול לצמוח שום דבר טוב. אם האלימות כואבת לכם.ן, קומו ותעשו מעשה. משהו קטן, אפילו. תביטו בפניה המכוערות ותגידו לה לא.