על משמר המחאה של ברית אמׇהוּת (אמׇהוּת כתכונה ולא כסטטוס)
24 שעות בירושלים מול המטה הארצי.
על אי תנועה מול בניין המשטרה באפוד הצהוב עליו רשום אמא בעברית, ערבית, אמהרית, אנגלית, צרפתית ואידיש. עם אחיותיי למסע.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
בתוך דקות צעירי אוהל המחאה- דקל, סשה ונבו מקימים לנו גזיבו, נפרס שולחן, פינת מטבח נדיבה בניצוחה של ענתי. כי אין מצב מחאת אמהות בלי אוכל. כסאות, מחצלות, כולנו קצת בעמדת מארחות- שהבית יהיה מסודר ונקי.
אני אחוזת תזזית, קצת הרגשה של מסיבת פיג׳מות. כולן הצטיידו בבגדים חמים כאילו עמדנו לכבוש את האוורסט. גם שירותים כימיים יש.
בקיצור התמקמנו.
מהמשטרה מגיעים לבדוק מה אנחנו עושים ולאחר שיחה קצרה עם קטי הם הולכים. אחריהם מגיעים פקחים שהשלט 'ברית אמהות' מציק להם. חבורה של שבעה פקחים - במכונית, בוואן ובאופנוע מול חמש אמהות. קיבלנו דוח אזהרה. צעירי המאהל בתחושה של דז׳ה וו.
לעת ערב מתחיל האירוע המרכזי -מעגלי שיח, סיפורים אישיים ולא פחות חשוב הסאג׳ של ענתי שהפך למדורה עם קומקום תה רוחש, סיר מרק ולחם.
שולה מולא.
האשה ואנרגיית האש שהיא מביאה, מסירה את העיוורון שלנו ביחס לשיטור היתר אצל הישראלים ממוצא אתיופי. ל30% מקרב הצעירים האתיופים, תיק סגור, לא כולל אלו הפתוחים. אז בואו נדבר קצת על פחד האמהות שבניהן יוצאים לרחוב. מהאישי היא עוברת לקהילתי.
מבקשת שנסכים להקשיב בסקרנות ובאמון איך היא חווה את הדברים. שנסכים להבין שיש עיניים שרואות אחרת. אני יושבת קרובה אליה ומתחממת באש שהיא. ממשיכה במסע ההתעוררות שלי לעוולה. ובינינו? מתאהבת בה.
סמאח סלאימה ממשיכה, היא מספרת על האלימות כנגד נשים במגזר הערבי. על המסע האישי הפמיניסטי שלה להקמת ארגון נעם (כן בערבית) התומך בנשים. היא מספרת בשטף ומתבלת בהומור סיפורים כואבים על הדרה, איומים, גזענות ורצח.
דממה בקרב המאזינים. היא קוראת לקורבנות בשמן ובתוכי הן תופסות מקום. לכל אשה יש שם. כמה פריבילגית אני שלא נאלצתי להילחם על זכויותיי. כמה פריבילגית ועוורת.
סמאח: "אנחנו הנשים 50.5% מהאוכלוסייה ויכולות ליצור לחץ אדיר אם רק נחבור יחד בנקודות משיקות''.
ענתי מביאה את המרק המהביל לפני שנתחיל בחלק הבא- סיפורים אישיים.
חושך
קר.
אני רועדת קלות ויודעת שזה לא רק בגלל הקור, אלא כי הסיפור האישי שלי עומד לקבל קול ומקום - התרגשות וגם זכר הגוף את הטראומה מרעידים את גופי. עדיין יש ההיסוסים הרגילים שמלווים אותי תמידית- האם יקשיבו, האם זה לא יותר מידי, האם מתאים, האם יאמינו, למה לפתוח?
בן כהן
צלם, משורר ומעל הכל איש! מהדהד את התחושות ומקריא שיר. הוא מדבר על קולן של הקורבנות ולבי יוצא אליו. אם הייתה לי התלבטות או היסוס ביחס לסיפור שלי. הנה האיש היקר בתבונת עיניו וליבו קראו לי, בלי דעת, כן! עכשיו!
ליאת קוטנר
פעילת מחאה מספרת את חוויותיה הטראומטיות והאלימות במהלך ההפגנות. אירוע חובר לאירוע. היא מצחקקת אבל אני שומעת את הכאב, את הלפיתה הזו של החוויות שמתיישבת על האיברים הפנימיים, שמטלטלת את הנשמה, שמבקשת תשובה.
ליאת מודה לנאוה על חיבוק אמא אדמה שנתנה לה בשבת האחרונה כשלרגע חשה איך עולמה חרב. ונאוה בידיעת אם החזירה אותה לתוך העכשיו השפוי.
תורי הגיע.
היסוס של חרטה.
מתפללת שיקשיבו.
מתפללת שלא יתרחקו אחרכך מרחמים או מאי יכולת לשאת.
יודעת שנאוה תחכה לי עם חיבוק של - ''אני מאמינה לך''.
לוקחת אויר, ומתחילה לספר את סיפור מסע חיי שהקול שזור בו. האונס, הקול שנאלם, התקומה, הידיעה שהקול הפנימי שלי כמו גם החיצוני לא יושתקו, והשיא בשבת עת התפוצצתי על השוטרים על ההפקרה של הנשים לאלימות, הטרדה מינית בזמן ההפגנה. יודעת שמצלמות מתעדות. ולא איכפת לי.
בזמן שמספרת לא רואה את האחרים, יודעת שלא אוכל לשאת מחווה קלה של דחייה. לא שומעת עצמי מדברת. רק מרגישה את הכסא, המגע שלי בו והידיעה שאני פה.
בסוף מעבירה את המקרופון לטרי. רועדת אני ניגשת אל נאוה, היא עוטפת אותי ברדיד שלה, ככה מתגלמות לנו בתוך מעטה הבד וחום גופה. אני מאפשרת לרעידות להתרחש עד מיצוין ועד הרווחה שאני יודעת שתגיע.
טרי, או כמו שנורית ואני כינינו מלכת שבא-זקופה, יפהפיה, מספרת על ילדותה באתיופיה. על מוטיב זקיפות הקומה במסע חייה. המסע לירושלים, האובדנים, ההתפכחויות, הגזענות והמשמעות של להיות מיילדת בישראל הגזענית.
בזעם כבוש ובנחישות היא מגיבה למאמר בו צוטט מפקד תחנת מוריה, מר יעקובי, שסלומון טקה היה עבריין. שקר היא מוסיפה, שקר. כל מילה שלה מציתה מחדש את האש ששככה קצת בתוכי. אני נזכרת בחוויות העמידה לצד משפחת טקה ברחבת בית המשפט.
טרי, אני נאנחת בשקט, הלואי ותהיי זו שתדריך את כלתי ותלווה אותה בלידתה.
חיבוק מטרי בידיה הבוטחות משכך את הפרפורים שהיו לי.
