נראה שזה כבר הפך להיות לי יומן מהפיכה. כי אי אפשר לכנות את זה אחרת.
אתמול זה הרגיש כמו עלייה לרגל.
כל הדרך לירושלים עברתי תחת גשרים מלאים באנשים מנפנפים בדגלים שחורים (270 גשרים ברחבי הארץ) ואנחנו הנהגים צופרים לתמיכה. מין קוד של ביחד מעורר ריגוש.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
את נהמת ההפגנה אפשר היה לחוש מרחוק, כמו איזה המהום של משהו שעומד להתרחש. ונהירה של אנשים נושאים דגלים, סירים ומחבתות, תופים, שלטים. זה קורה!
ואז בבלפור- המונים, רעש, המולה, מעגלים של מתופפים. אלה שרים: ''לוקחים מהעניים נותנים לעשירים איזו ממשלה של מושחתים'', באחר דיאלוג קריאות קצובות- ''מ ה פ י כ ה!''
מבוגרים, צעירים, דתיים, ואורתודוקסים שעומדים בשוליים כדי לצפות בבלגן, ומשטרה סוגרת על כולם בטבעת.
הייתה לי הזדמנות לחוות את הכל בשני אופנים- האחד כאמא בצהוב שתפקידה ליצור מגע עם כל תקרית בין מפגין לשוטר כדי למנוע אלימות- נוכחות ברורה, אסרטיבית, מזוהה ותמיד מתקבלת בחום בין המפגינים.
והשני במשמרת המרחב הבטוח- מטפלים שמסתובבים בשטח (עם מים, עוגיות, שמיכה בתיק) ומאתרים מי זקוק לעזרה נפשית. כאן עלי להיות צופה מבחוץ. חייבת לומר שזה היה לי קשה. לא מתאים ללביאה כמוני, ולמזלי לא הייתה לנו הרבה עבודה, כי המפגינים תמכו זה בזה.
ועל רחוב קינג ג'ורג' ההומה אדם, באופן הזוי, היו שתי מיטות טיפולים והזמנה לאנשים לנוח ולקבל מסאז', ובחור חרדי אורתודוקסי שכב על המיטה ושני בחורים, בארבע ידיים, מעסים לו את הגב. הזוי, אמרתי?
והמשטרה - עד ממש לפינוי שמרה על איפוק.
נראה שנוצרו איזה ריטואלים של הפגנה, וגם השוטרים למדו. בסוף כל הפגנה, ״האנרכיסטים״ חמושים בשקיות אוספים את הלכלוך.
ממשלה מושחתת ומנותקת והעם הזה החל במהפיכה וכמו הכיתוב באחד השלטים: תקווה.