על כן חשוב לציין: "השרות המשמעותי" בשטחים הכבושים איננו לחימה נגד אויבים רבי עוצמה המאיימים על עצם קיומנו, אלה התעללות אינסופית באוכלוסייה הפלסטינית והטלת הגבלות לא מוצדקות על פעילי השמאל וזכויות אדם, בזמן שהמתנחלים נהנים מחסינות בלתי מוגבלת כמעט (למרות ההתבכיינות שמאפיינת אותם) כל זאת, במטרה לקדם את הפרויקט הנדל"ני של השתלטות על הקרקעות הפלסטיניות. לזה אנחנו מוסרים את בנינו ובנותינו עת מביאים אותם ללשכת גיוס. מה אמר בן גוריון? " תדע כל אם עברייה..." (יוסי ורטר, הארץ 09.1.222)
22 שנה חיכו החיילים בלבנון לאימהות שיוציאו אותם משם.
עוד כמה שנים יחכו החיילים ביהודה ושומרון?
אישים וארגונים מזהירים לאחרונה מפני הסכנות הנשקפות מהחלשת בג"ץ בהקשר של ישראלים ששירתו בצבא ביהודה ושומרון. הם טוענים כי אם תילקח העצמאות מבית המשפט, הוא לא יהיה מקובל עוד על מערכת המשפט הבינלאומית. לכן, עלולים ישראלים ששירתו שם להיתבע בשהותם בחו"ל על עבירות שביצעו לכאורה כלפי פלסטינים. והמשטרה המקומית תעצור אותם ותשלח אותם להישפט בבית הדין הבינלאומי בהאג.
חלק מתומכי הפגיעה בבג"ץ מכחישים סכנה זאת. אחרים, שבראשם אנשי "עוצמה יהודית", טוענים כי יש לכך סיכוי סביר, אך יש פתרון- ויתור על יציאה לחו"ל. לדעתם זהו מחיר שניתן לדרוש מחיילים משוחררים- הרי אנו במלחמה. השליטה ביו"ש מבחינתם היא ערך עליון. יותר חשוב מאיכות החיים, יותר חשוב מהחיים.
אנו, אימהות נגד אלימות, טוענות כי לא החשיפה לתביעות בית הדין הבינלאומי היא המסכנת את בנינו, אלא עצם השירות ביו"ש. כן, באותם חבלי ארץ אליהם אנו קשורים קשר היסטורי עמוק, אבל השליטה בהם היא אסון עבורנו. כי השירות הצבאי שם מחייב עימות מתמיד עם אוכלוסייה פלסטינית חסרת זכויות. אוכלוסייה זו נתונה לנישול ארוך שנים מאדמה וממים וחשופה לאלימות מתנחלים שהולכת ומקצינה.
יאמרו תומכי השירות ביו"ש שביטחון המדינה מחייב את השירות שם, מסיבות אסטרטגיות. הרי רצועת ההר חולשת על ריכוזי האוכלוסייה הישראלית במישור החוף ועל נתב"ג. מסתבר שלבעיות אלה ניתן למצוא פתרון- הרי מזה שבע עשרה שנה (מאז תום מבצע "חומת מגן") שולטת הרשות הפלסטינית בשטחי A שלטון מלא, ואין שם נשק המסכן את ישראל. הביטחון, אם כן, אינו הסיבה המרכזית לשהותו של הצבא בשטחים.
הצבא נמצא בשטחים לא כדי להגן על מדינת ישראל אלא כדי להגן על ההתנחלויות. רובן המכריע נמצא קרוב מאד ל"קו הירוק"- קו הגבול בין ישראל לבין ירדן עד מלחמת ששת הימים. סביר שבהסדר מדיני הן יסופחו לישראל, תמורת שטחים חלופיים שיינתנו לפלסטינים. אך חלק מהן, ישובים קטנים מאד ברובם, מוקמו בכוונה על גב ההר, בתוך ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית, כמו אצבע בעין. ואלה מחייבות את הצבא להקצות כוח צבאי עצום לאבטחה- של הישובים עצמם, של הדרכים אליהם ושל ה"טיולים השנתיים" והצעדות שהמתנחלים עושים כל שני וחמישי כדי להראות לפלסטינים "מי פה בעל הבית".
התוצאה- בנינו המשרתים ביו"ש נאלצים להתעמת עם ילדים שמיידים אבנים, לפרוץ לבתי משפחות באישון לילה ולראות את פניהם המפוחדות של אבות ואימהות, ילדים ותינוקות. בנינו נאלצים לאבטח כניסות מסוכנות לפאתי שכם לתפילות בקבר יוסף, שאין להן שום קשר לביטחון- הן דווקא מעוררות ירי ממחנה הפליטים הסמוך ומסכנות את החיילים. הם נאלצים ללוות תהלוכות מתגרות של יהודים קיצוניים ואלימים בחברון, ומשמשים כמגן לעבריינים שהורסים רכוש של פלסטינים במהלך תהלוכות אלה. בנינו סופגים בעצמם אלימות פיזית ומילולית כשעליהם למנוע ממתנחלים לשרוף כלי רכב, להרוס מטעים ואף לפגוע פיזית בפלסטינים.
השירות בשטחים הוא סיוט לחיילים. המתח העצום והעימות המתמיד עם פלסטינים ועם מתנחלים שורטים את נפשם. חלק מהם לוקים אחרי שחרורם בתסמונת של הלם קרב.
המשימה החשובה ביותר שלנו, האימהות במדינת ישראל, היא להוציא את הבנים שלנו מהשטחים. להחזיר את הצבא למשימתו העיקרית- הגנה על גבולות המדינה.
מנכ"לית דרכנו, חבר הכנסת לשעבר רחל עזריה, שמובילה את קמפיין "בג"ץ שכפ"ץ" אמרה: "האמת מתגלה - בלי בג"ץ חיילי צהל לא יוכלו לצאת מהארץ. הדברים מצביעים על הסכנה הגדולה הגלומה במהלך להחלשת המערכת המשפטית, כל אזרח בישראל צריך להיות מודאג מהממשלה חסרת האחריות הזאת".
