"לכל מי ששואל אותי מה אני מציע אענה בתשובה ישירה: הדרך היחידה לסיום המאבק הפלסטיני זה להכיר בזכותם של הפלסטינים לחיים עצמאיים וחופשיים של כבוד לצדנו. מי שלא מאמין בכך שאפשר לקיים שתי מדינות לשני עמים אין לו שיג ושיח איתי. הדרך היחידה היא להכריז כי ישראל מוכנה לתת לפלסטינים מדינה. משם הכול זה עניין של תהליך שיכול להיות גם ארוך אבל נותן תקווה. כל עוד ישראל לא מכריזה על זאת ופוסחת על שני הסעיפים, נמשיך ונתבוסס בדמנו והם בדמם. רק מתן תקווה כנה לעם הפלסטיני כי אנו רוצים לצאת מהשטחים, גם אם זה ייקח 10-20 שנה, ובמהלך זמן זה לא נחזק את ההתנחלויות, נעודד מתנחלים לחזור לישראל, לא נקים ''התיישבות צעירה'' ולא נאפשר פיתוח בשטחים הכבושים, ונעשה הכול לפיתוח המוסדות הכלכליים החינוכיים הבריאותיים של הפלסטינים ונבנה שתוף פעולה עם הפלסטינים כדי לחזק אותם, כל אלה יהיו התחלה לחיים משותפים. כל מי שאומר שזה לא אפשרי שקרן או פחדן. ההתחלה של כל פתרון צריכה להתחיל בשאלה אם אנחנו מוכנים להיפרד. אם מוכנים להיפרד הדרך משם קצרה. מהלך ארוך של ניתוק יאפשר ניתוק בביטחון, בחוכמה, ובהבנה שאנו תלויים זה בזה." >> רם כהן
כתב/רם כהן
זו תמונת הניצחון של העם הפלסטיני ותמונת הלקח שלנו. זו תמונה ששווה אלף מילים ואף יותר, זו תמונה שמעידה כאלף עדים על מה שאנחנו מסרבים להבין ולקבל. הראש שלנו תקוע בבור ואנחנו מסרבים להאמין למה שקורה. נדרשים אומץ לב, תושייה, חוכמה, העזה, תבונה מדינית, פריצת דרך, יצירתיות, מנהיגות וחשיבה מחוץ לקופסה כדי לפתור הסבך הזה שאנו נמצאים בו.
התמונה הזו משקפת את המציאות שאנו הישראלים צריכים להפנים.
העם הפלסטיני מדוכא, הרוס, משועבד ונתון לחסדי ילדינו ומנהיגנו שאוחזים בצווארו וחונקים אותו.
העם הפלסטיני מדוכא, הרוס, משועבד ונתון לחסדי ילדינו ומנהיגנו שאוחזים בצווארו וחונקים אותו.
הישראלי בתמונה המצוינת הזו מסתכל לתוך בור חיינו. הסתכלות שיש בה חוסר אונים וחוסר הבנה. התבוננות לתוך האדמה שבולעת ילדינו וילדיהם כקורבן זבח לטמטום ולשקר של המנהיגים שלנו, שלהם הכוח והעוצמה להחליט לנהוג בתבונה שאיננה פופולרית כרגע אך תעשה סוף להקזת הדם הנוראה הזו. איש ממנהיגנו לא מעז לעשות את הצעד הזה.
לחשוב על כוחות הנפש, הפחד, ההעזה, הנחישות והיצירתיות של אותם אנשים שחפרו באדמת כלא גלבוע כדי לזכות בחירותם ואי אפשר שלא להרגיש הזדהות. ברור שכעת נצא לציד אדם. מאות חיילים חמושים בתתי מקלעים ייצאו לצוד אותם. הבורחים הם חלק מהמאבק האלים של העם הפלסטיני. תגובה לאלימות שלנו כלפיהם.
כן, אי אפשר להעריך ''טרוריסטים'' שפוגעים בחפים מפשע. אך גם אנו פוגעים בחפים מפשע כל הזמן. וחיילנו וקציננו ובחורנו הטובים אינם טרוריסטים. הם הילדים שלנו, השכנים שלנו, החברים שלנו. כשהורגים יוצאים בדלת מסתובבת החוצה ולא בחפירה מתחת לאדמה, הם לא נמלטים ולא בורחים, הם יוצאים בדלת הפרקליטות שפתוחה לרווחה אחרי שמסדרת ומלבינה את מעשיהם. מאות הרגנו בהם בעשור ואלפים רבים מאז 1967 רבים מהם חפים מפשע. אנחנו הורסים את בתיהם, חומסים את אדמתם, מייבשים את שדותיהם ומענים את חוליהם עוצרים ואוסרים באלפים את מתנגדיהם ומתקוממיהם.
חגיגת הקורבנות והאבל על מותו הטרגי של החייל בראל אחיה שמואלי בגבול החונק את עזה היא הדוגמה הטריה והטובה ביותר לשקר הישראלי. באותו אירוע הרגנו 2 מפגינים, אחד מהם בן 12 ופצענו 35 מפגינים אחרים. מה חשבנו לעצמנו, שלעד הם יהיו מטרות אנושיות במטווח צלפים? ההתעסקות האין סופית בטרגדיה שלנו כאילו שלא אנחנו התוקפים וההורגים, ולא אנחנו המפציצים והחונקים, הצרים והמדכאים בכוח - זועקת לשמיים.
לבי למשפחת שמואלי שאבלה וחייה לא יהיו יותר חיים, עצוב לי לראות ולשמוע את כאבם. וכך עצוב לי לראות ולשמוע את אלפי פלסטינים שהרסנו את בתיהם וזרקנו אותם לרחוב בלי קורת גג במבצע הרס המגדלים האחרון. משפחת שמואלי משלמת את מחיר השקר ואחיזת העיניים של הימין בישראל שמרמה ומבטיח שיש פתרון צבאי וכוחני לדיכוי ושליטה על העם הפלסטיני.
זהו הימין שמטפח כבר חמישים שנה ויותר תודעה כוזבת אצל נאמניו. תסתכלו לבור. תסכלו לחוסר ההבנה וחוסר המוצא שלנו. שם הראש שלנו תקוע. בבור.
לכבוד השנה החדשה אסיים בשירו של טשרניחובסקי שמתאים לשנה החדשה ומתאים מאוד למעשה הבריחה.
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם אני החולם שח כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז
וכך כותב רם כהן בתגובה לפוסט בפתיח בפוסט שהעלאה בפייסבוק Ram Cohen:
״אירוע הבריחה והתפיסה של האסירים הפלסטינים מאפשר לנו להציב ולו לרגע מראה מול הפנים כדי לגלות מי אנחנו באמת ומה הלך הרוח השולט בנו ביום יום. בעקבות הפוסט שהעליתי זכיתי בימים האחרונים להתקפה מכל כיוון. הגדילה מכולם לעשות מהדורת החדשות של ערוץ 12. ''מנהל בית ספר שמזדהה עם מחבלים'' זו הכותרת שרצה על המסך לאורך כל הריאיון עם חבר הכנסת עופר כסיף שהגן על עמדתי והרחיב ותאר את המציאות הקשה והבלתי אפשרית של הפלסטינים.
מהדורות החדשות הן חלק מתקשורת מגויסת שכבר ימים מזעיקה לאולפנים לשירות מילואים פעיל את כל הגברים הישראלים שיש להם מושג בהרג והרס, כדי שיסבירו לציבור צמא הדם איך לצוד בצורה הטובה ביותר את הנמלטים. כותרת שהופכת מנהל בית ספר לסוג של תומך טרור ויכולה להביא רסיסים של רייטינג זה מעולה. אין ספק שמעצר ללא הרג מנחיל להם אכזבה.
והם לא היחידים. את הפוסט של העיתונאי אטילה שומפלבי קראתם? כך הוא צייץ: ''בגדול, מקווה שהלוחמים שרודפים אחרי המחבלים שברחו, יודעים שידיהם לא קשורות ושיש להם תמיכה מלאה. ירי בזמנכם החופשי, לוחמנו. רצוי ישר לפלג גוף עליון. בהצלחה''.
רק במדינה חולה מנהל בית ספר שמביע חמלה וצער, מדבר בזכות הנורמליות וקורא לסיום הכיבוש יכונה תומך טרור, ועיתונאי שמזמין הוצאות להורג ללא משפט יזכה להערכה ומחיאות כפיים מהטריבונות.
רק במדינה שבשלה ונכונה לקבל הסתה חופשית נגד מי שלא הולך עם הזרם, יכול לצייץ איש התקשורת ינון מגל, על ח"כ עופר כסיף: ''השלב הבא של כסיף: לקחת חגורת נפץ ולהתפוצץ ליד המון יהודי''.
ויש רבים נוספים כמוהו שצייצו והסיתו. קחו למשל את תועבת הרשת המצייצת, כנרת בראשי- החיילת של הצל הפשיסט והמטורלל ששום חגיגת טרור ומוות אינה זרה לו- שיצאה בקריאה היסטרית להציל את תלמידי בית הספר "מציפורניו של רם כהן".
אפילו ישראל זינגר, מנהל בית ספר לשעבר וראש עירית רמת גן שהודח אחרי קדנציה אחת, מרשה לעצמו לכתוב פוסט נזעם ומשבש כל אמת וקורא לעשות איתי סדר, ויש עוד רבים ורעים שמרשים לעצמם להלהיט את הרוחות עם רמיזות עבות שקוראות לפגוע בי.
כל המטורללים יצאו מהחורים כי זו שעתם הגדולה לגיוס כללי לדגל. אין לי כל ספק שתפיסת האסירים בחיים גורמת לאכזבה רבה אצל רבים. אנחנו רוצים להרוג, רוצים דם, מה תפסתם אותם בחיים ילחשו רבים לעצמם, אין פה אקשן יתאכזבו במהדורות החדשות! זה הלך הרוח השולט.
כמה מאיתנו נשמו לרווחה שלא הרגו אותם? אני נשמתי לרווחה. שום טובה לא הייתה צומחת מהריגתם.
בבתי הכלא בישראל 4200 אסירים פלסטינים. על רבים מהם נגזר שלא ייצאו לעולם מתאם. על רוצחים ישראלים גוזרים עונשים וקוצבים את עונשם ונותנים להם שביב תקווה לחיות. זו תפיסה אנושית מקובלת בכל העולם חוץ מאשר בישראל. אצלנו מכפילים לפלסטינים את מדרגות הענישה וזורקים אותם לתא עבש וצפוף לכל החיים ועוד מתלוננים שהם צופים בטלוויזיה ושותים קפה.
אסירים ישראלים זכאים לשיקום, לחינוך, לתעסוקה, לאוורור, ליציאה מרובה מהתא, לביקור משפחות, להתייחדות עם בני זוג, לשיחות טלפון תכופות ועוד.
אצל האסירים הפלסטינים זה בדיוק ההפך. אין תקווה ואין סיכוי שמשהו טוב יקרה. תישארו בתא לנצח נצחים בתנאים הקשים ביותר כי אנחנו צריכים להעביר מסר שההתקוממות נגד הכיבוש לא משתלמת. האם הענישה הרחיקה מישהו מלבצע פיגוע בישראל? התשובה היא לא. המאבק של הפלסטינים לחירות הוא נחוש והחלטי יותר מהחשש להיאסר לשנים ואולי לכל החיים. מה זה צריך לומר לנו?
האם נסתפק רק בתשובה: זה האיסלם, הם רוצחים! או שנצא רגע מהגדר המקיפה את ראשנו ונברר לעצמנו מהו הסיפור האמיתי?
חייהם הארורים תחת משטר צבאי שסוגר ומנהל אותם בשאלות הגדולות של הקיום מיום לידתם ועד מותם הם הפיל שבחדר: איפה יגורו, כיצד ינועו, היכן ילמדו, האם יקבלו אישור עבודה, האם יהרסו את ביתם, היכן יתאשפזו כשחולים, איך יעשו עסקים, האם יעוכבו במחסומים כשיוצאים לבקר משפחה, האם יירה עליהם חייל במחסום ויהרוג את ילדיהם או אותם בשוגג, ושאלות קיומיות נוספות, שכל אחד מאיתנו אחרי חודש של חיים ארורים כאלה היה נותן ברצון עזרה לשישה אסירים מתנגדי כיבוש בביתו.
אינני בעד פיגועים. אני בעד המאבק של העם הפלסטיני ובוודאי שלא כל האמצעים כשרים בעיניי. מול העליונות והשליטה הצבאית, הכלכלית, הטכנולוגית שישראל מפגינה כלפיהם מה שהם מצליחים לייצר זה טרור סכינים וירי על ישראלים.
האם אני בעד הרג חפים מפשע? לא.
האם אני יכול לקבוע למדוכא גם את צורת ההתקוממות, התשובה היא לא! אני לא יכול גם לדכא בכוח וגם לומר לו איך להתקומם.
גם כשביקשו הפלסטינים לאחרונה לפנות לבית המשפט בהאג לקבל דין צדק ישראל איימה עליהם שישלמו מחיר והחלה לגבות אותו. אז מה עליהם לעשות כדי להפסיק את השליטה המרה בחייהם? להילחם בנו בכפיות?
אני ממליץ לכל מי שעף עלי שיסביר לי האם רואה מצב שלעד נשליט משטר טרור צבאי ונשלח מחזורי גיוס בזה אחר זה לרמוס ולהרוס ולבלוש ולצור ולעצור ולפלוש בידיהם ונשקם את חייהם של מיליוני אנשים שלא ידעו יום אחד של חופש, או שנעלה אפשרויות לסיום האסון הזה שאין לו ולא יהיה לו סיפור אחר מלבד ההבנה שעל האדמה הזו צריכים לחיות שני עמים בכבוד, בביטחון, בשוויון ובצדק.