רק יחד ננצח את הפשיעה ואת האלימות. ג'באלי היא אם שכולה. ג'לג'ולי היא יו"ר נעמת במשולש הדרומי, וחברה ב"צוותי המומחים של המשבר", להתמודדות עם משבר הקורונה
באוגוסט האחרון, בשיא החום והקורונה, מונה ח'ליל, ששכלה את בנה היחיד שנורה למוות, החליטה לצאת במסע רגלי מביתה בחיפה עד משכנו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, בירושלים. הצטרפו אליה עשרות אמהות ובני משפחות שכולות. הן ביקשו להשמיע את קולן של האמהות, האחיות והאלמנות הערביות, שביום בהיר אחד חרב עליהן עולמן, ומאז אינן יודעות מנוחה. הן איבדו את האנשים היקרים להן מכל, והרוצחים ממשיכים להסתובב חופשי ולהטיל פחד ואימה.
היתה להן דרישה אחת מהנשיא: לפעול וללחוץ על המשטרה לתפוס את רוצחי יקיריהן. כותבות שורות אלו הצטרפו לצעדה מהיום הראשון, האחת אם שכולה שרק לפני שנתיים שכלה את בנה סעד, שנרצח כשעבד במכולת המשפחתית בטייבה, והשנייה פעילה חברתית ופוליטית, שפועלת שנים רבות במאבק באלימות נגד נשים.
הלכנו יחדיו במשך שישה ימים בחומו הלוהט של אוגוסט, הרגליים התנפחו והשלפוחיות בכפות הרגליים לחצו. בכל פעם שהתעייפנו הסתכלנו אחת בעיניה של השנייה, והיו הרבה עיניים בוכות וכואבות, אבל חדורות תקווה. היינו נחושות להגיע ליעד, והחיבוק שקיבלנו מהאנשים, ערבים ויהודים, שהצטרפו אלינו לאורך המסלול, מילא אותנו בכוחות מחודשים.
במהלך הצעדה הרשינו לעצמנו לחלום על השינוי שנביא. דיברנו על מאבקים קודמים שהצליחו, ובמיוחד על מאבקה של תנועת "ארבע אמהות". אם ארבע נשים נחושות הצליחו להוציא צבא שלם מלבנון ולחסוך מוות מיותר במלחמה מיותרת, למה שאנחנו לא נצליח! הנה אנחנו צועדות למען החיים, למען בנותינו ובנינו. אחרי סיום הצעדה, המשכנו לכאוב את הצטרפותן של משפחות חדשות ל"משפחת השכול"; המשכנו להפגין ולזעוק את זעקתן של המשפחות, שלצערנו מספרן הלך ותפח (ב–2020 נרצחו 113 נשים וגברים).
לאט לאט הבנו, שהכוח בידינו — אנחנו, "בעלות העניין", יכולות להשפיע יותר מכל אחד אחר. הכאב שאנחנו כואבות הוא הקטר שיניע את השינוי. הגיע הזמן לצעוד קדימה. החלטנו להקים את פורום "אמהות למען החיים" — ארגון גג למשפחות השכולות, שישמיע את קולנו בכל מקום: בבתים, בבתי הספר, ברחוב ובכנסת, בקרב מקבלי ההחלטות במדינה.
אנחנו דורשות מעשים, לא דיבורים. אנחנו דורשות להכריז על מצב חירום לאומי. אנחנו דורשות פענוח מלא של כל הפשעים, דורשות לאסוף את עשרות אלפי כלי הנשק הבלתי חוקיים שלפי דו"ח מבקר המדינה מקורם בצבא, ואת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לבחינת תפקוד המשטרה במיגור הפשיעה.
המשטרה לא רק מפגינה אזלת יד מוחלטת, אלא חשודה בשיתוף פעולה עם ארגוני הפשיעה ביישובינו. השוטרים מצטיינים בעיקר ביד הקלה על ההדק, והם הורגים אזרחים חפים מפשע. רק לפני שבוע קיבלנו עוד תזכורת, כששוטרים הרגו את אחמד חיג'אזי, סטודנט שנקלע לקרב יריות בין שוטרים לעבריינים בשכונה צפופה.
אנחנו יודעות שאין סיכוי שהממשלה תיענה לדרישותינו בלא לחץ ציבורי תחילה, שכן ללחץ ציבורי יש חשיבות רבה בהשפעה על מקבלי ההחלטות. וגם איננו הולכות שבי אחרי תעמולת הבחירות של ראש הממשלה, שפתאום נזכר בצורך לטפל בפשיעה. אנחנו יודעות שאם הוא ייבחר שוב, כל התוכניות הללו ייזרקו לפח.
אך אנחנו מבינות שלבד לא נוכל — ויש לזכור שהמאבק למען החיים אינו נחלת הציבור הערבי ומנהיגיו בלבד, אלא גם של הציבור היהודי ומנהיגיו. מי שחושב שהפשיעה לא תזלוג ליישובים היהודיים חי באשליות, וטעות בידי מי שחושב שהוא יכול לחיות חיים רגילים בשעה ששכניו הערבים חיים בפחד מתמיד ואינם מצליחים לישון בלילה בגלל קולות הירי והפיצוצים.
מי שחושב שאלימות ופשיעה הן "עניין תרבותי", ולא תוצאה של מדיניות ממוסדת מפלה מאז קום המדינה, חי בהכחשה, ומי שמשכנע את עצמו שהמדינה והמשטרה עושים את כל המאמצים — ושאיננו משתפים פעולה עם המאמצים האלה — משקר לעצמו. גם אנחנו כחברה כשלנו. כשלנו, כי פחדנו ולא עמדנו כנגד ארגוני הפשיעה בטרם נהפכו למפלצות שאי אפשר להשתלט עליהן. כשלנו כשאפשרנו לאנשי "הסולחה" להתערב ולעזור לפושעים להימלט מאימת הדין ולאפשר למשטרה להתנער מאחריות. כשלנו, כי עד היום היינו שקטות ומאופקות מדי, נעלנו את הדלתות והתכנסנו בכאבנו.
אך לא עוד — אנחנו מבטיחות לשבור את השתיקה ולהיאבק יחד למען החיים.