אתחלתא. כיצד ומתי הומצאה היהדות הישראלית, יהדות שמקדשת כוח?
תחושה של חילול השם בזמן שירותו בשטחים כקצין גולני חובש כיפה שלחה את מיכאל מנקין למסע היסטורי, אישי ואינטלקטואלי מרתק לאורך הקו הישר שמוליך מהציונות של בן גוריון אל זו של הציונות הדתית בת זמננו.
מיכאל מנקין גדל בירושלים ולמד בישיבת מעלה גלבוע. בעבר שימש כמנכ״ל "שוברים שתיקה" ומנכ"ל מכון "מולד". כיום הוא מנהל שותף של קבוצת "לאומיות ושותפות" במכון ון ליר ומנהל את התוכנית הערבית-יהודית "השותפות".
כיצד הפכו חובשי הכיפות לתומכים הנלהבים ביותר בכיבוש?
אלימות וגזל נחשבו תמיד ביהדות לדבר שמוטב להתרחק ממנו. משהו השתבש בדרך
בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה שהכיבוש אינו זמני, אלא שעבוד הנמשך יותר מחצי מאה; שסיומו איננו נראה באופק. ככל שנמשך הכיבוש, הוא פוגע בחירותם של מיליוני אנשים ומפרק את הזהות הקולקטיבית של עם שלם. וככל שהכיבוש מתקבע, הוא נתפס כמאפיין מהותי של מדינת ישראל, וכל התנגדות לו נתפסת כהתנגדות לעצם קיום המדינה. כל אזכור של הסבל הפלסטיני נתפס כבגידה.
בקידום הכיבוש ובהצדקתו מעורבים דתיים באופן בולט. נציגי הציונות הדתית, כוח מוביל כיום בצבא, יכשירו מוסרית והלכתית כל פעולה של צה"ל. נדמה לעתים שהעמדה הדתית הטבעית היא לתמוך בפעולות האלו. גם כיום, כשהאתוס הציוני־דתי של התיישבות על גבעות טרשים הומר בחיים בורגנים, וכשמלחמות ארוכות התחלפו בשליטה משטרתית יומיומית על אוכלוסייה נטולת זכויות, עדיין נדמה שחובשי כיפה הם שמובילים את אידיאולוגיית העליונות האתנית. עשורים רבים לאחר הרב קוק האב והבן, התפיסה הרואה בצה"ל צבא קדוש ובמלחמות ישראל חובה דתית זוכה לתמיכה נלהבת בקרב חוגים דתיים. חובה זו מתבטאת בשנים האחרונות גם בפסיקות הלכתיות מתירות בענייני "נוהל שכן", גזל קרקעות פרטיות, חילול שבת לטובת התנחלויות, היתר עבירה לצורכי שב"כ, היתר לאלימות אזרחית מול פלסטינים ועוד.
אולם יחסה של המסורת היהודית להפעלת אלימות שונה בתכלית מהתפיסה שמציגה הציונות הדתית. ההלכה מתירה אמנם לאדם להגן על עצמו, לעתים גם במחיר של עברה, אך אלימות נתפסת כפעולה שלילית וכתכונה לא־יהודית שצריך להתרחק ממנה. מדוע הומרה התפיסה הספקנית בתפיסה מיליטנטית חד־משמעית?
***
הניסיון לאזן בין שני העקרונות האלו — הגנה עצמית מול רתיעה מאלימות — עיצב את הכתיבה הרבנית בעבר. דוגמה קדם־ישראלית ליצירה שהתמודדה עם עקרונות אלה היא הספר "מחנה ישראל". מעט רבנים הצליחו להיות מקובלים כמעט בכל הזרמים עוד בחייהם, ואחד מהם הוא מחבר הספר, הרב ישראל מאיר הכהן, שנודע בכינוי "החפץ חיים". חיבוריו "משנה ברורה" ו"שמירת הלשון" נמצאים בספריותיהם של דתיים מזרמים מגוונים — אשכנזים ומזרחים, חסידים ומתנגדים, ציונים וחרדים.
את "מחנה ישראל" כתב החפץ חיים ב–1881, והוא הספר היהודי הראשון שיועד לחיילים. הוא נכתב בעברית, לחיילים ששירתו בצבא הצאר, וגם תורגם לאנגלית ושימש חיילים אמריקאים שהתגייסו במלחמות העולם. חלקו הראשון של הספר כולל שאלות ותשובות הלכתיות בתחומי היומיום, וחלקו השני כולל דברי מוסר והגות: כיצד על חייל להתנהג עם חבריו ליחידה, וכן תפילה לשלום ולגאולת עם ישראל.
בתחילת הספר כותב החפץ חיים: "לפי מה שידוע לנו שאנשי הצבא הם צריכים לרחמי ה' יותר מן הכול, כגון בעת מלחמה וכדומה לזה בהרבה זמנים". החייל אינו חזק, אלא חסר אונים. הוא זקוק לרחמי ה'. חייו של האדם הדתי ראויים להתנהל מחוץ לצבא, בתוך קהילה דתית. כשהאדם הדתי נמצא במערכת צבאית, עליו להקיף את עצמו בעולם תורני שיגן עליו ויתפקד כעוגן הקושר אותו לעולמו התורני. "למה הדבר דומה?" שואל החפץ חיים, ומשיב: "למי שמחמת איזה עניין הוכרח לעזוב את כרמו ואת פרותיו ולנטור כרמים אחרים". הפנייה לכרם בכל זמן אפשרי אינה בריחה מהצבא, אלא הדרך שבה יכול חייל יהודי להגן על עצמו כשהוא נלחם.
החפץ חיים מתנגד לעמדה הרואה בשירות הצבאי תקופה משמחת ואפשרות להפגנת כוח: "ויזהר מאד שלא יחשוב בליבו בעת צאתו למלחמה, הלא גיבורים אנו ואנשי חייל למלחמה, רק שישים עיקר מעוזו בה' ויבטח בו כי הוא יעזרנו וכמו שכתוב לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו".
יש הרואים בהתמסרות הדתית פסיביות והיעדר ביקורתיות. אלא שהחפץ חיים דורש מהחייל לקבל הכרעה אקטיבית יומיומית: עליו לחיות לפי מערכת ערכים שונה מהמערכת הנורמטיבית שבה הוא נמצא. החפץ חיים דורש מהיהודי המשרת בצבא להתנגד לנורמות, למידות ולסדר אלים שהסביבה הצבאית מכתיבה לו. האם "מחנה ישראל" רלוונטי לצה"ל? המציאות של חייל דתי המשרת בצה"ל או של אזרח־חייל בהתנחלויות אינה זו של חייל יהודי בצבא הצאר. קל יותר כיום לקיים מצוות, הן כפרט והן כקבוצה.
אך לצד הקלות הגדולה יותר בשמירת מצוות, הקושי לקיים עולם דתי נפרד בתוך העולם הצבאי הישראלי גדל לאין שיעור. בהשאלה מהמשל של החפץ חיים, החייל היהודי בצה"ל — ובמיוחד החייל הדתי — כבר אינו מרגיש שהוא נוטר בשני כרמים, אלא בכרם אחד. הצבא אינו צבא הצאר, אלא הצבא "שלנו". האחדת הכרמים היא הנחת היסוד המובהקת של הדתיים הלאומיים בישראל.
***
הספר "דיני צבא ומלחמה" שכתבו ב–1976 הרב שלמה מן ההר, יששכר גואלמן ויהודה אייזנברג היה מן הספרים הראשונים שנכתבו לחיילים המשרתים בצה"ל, מעין מקבילה ישראלית ל"מחנה ישראל". הטענה העיקרית של רבני הציונות הדתית היא טענה מוסדית. החפץ חיים עסק במוסר של החייל היהודי, ואילו הם מעמידים מעליו את המדינה היהודית.
החייל נדרש לוותר על הבנתו והשקפתו, בהיותו חלק ממוסד שמקבל הכרעות מוסדיות אתיות בשבילו:
"חייל המשרת בשטחים, מכיר מלחמה ואויב חדש: הוא יורה במחבל, ורואה את אמו ואחותו בוכות על גופתו; הוא עוצר מחבל, ורואה את ילדיו הקטנים נגררים אחריו בצאתו מביתו.
למרות שישראל היא מדינה חילונית שבראשה פוליטיקאים, רבני הציונות הדתית הכריעו שפעולות צה"ל הן מלחמות מצווה ביוזמת הקב"ה. וכדי לתרץ זאת, נוצרה האחדה מסוכנת בין העם למדינה חייל העובר על פני מחנות הפליטים, רואה אותם חיים בעוני איום, והוא זוכר שהוא או חבריו גרים במקום בו היו אולי לפנים בתיהם של כמה מהפליטים.
השנאה שבעיניהם נעשית מוחשית יותר מאשר מידת הצדק שבמעשינו. הבעיה המוסרית מתעוררת ומחריפה, והוא שואל את עצמו: מדוע הם רעבים וחסרי בית, ואנו שבעים? מדוע אנו שולטים בהם בניגוד לרצונם? מה זכותנו להפעיל את כוחנו?
השאלות המוסריות קיימות רק כאשר אנו שופטים את מעשינו מתוך מבט צר, הרואה קטע של ההווה בלבד.
ההצדקה למעשינו בארץ ישראל, לזכותנו להשליט את רצוננו על אוכלוסייה עוינת, לזכותנו להתנחל בכל מקום ברחבי ארץ ישראל, לזכותנו לירות במחבלים ולפוצץ את בתיהם גם אם הם מופיעים במקום שיש בו נשים וילדים — את ההצדקה לכל אלה לא נמצא במעשה היום יומי. זכותנו לזאת נמצאת במישור אחר לגמרי: בזכותנו להתקיים כעם, ובזכותנו על ארץ ישראל".
ההצדקה למעשינו בארץ ישראל, הם טענו — וממשיכיהם טוענים עד היום — היא הצדקה דתית, המגולמת ב"זכות על ארץ ישראל".
זכות זו עולה בחשיבותה על מצפונו של הפרט היהודי, ומחייבת אותו להתעלם מחינוכו באופן אקטיבי. יש משהו אירוני בכך שהדרך "לראות ולבחון את הדברים בעיניים פקוחות" היא באמצעות עצימת עיניים לסבל. ה"ראייה" הנדרשת מהחייל היהודי המסורתי היא העמדת הלאומיות החילונית הישראלית כריבון שאליו, ואליו בלבד, עלינו להיות נאמנים. זו משמעות ההצדקה "זכותנו להתקיים כעם".
מדינת ישראל היא מדינה חילונית, אבל חרף זאת, רבני הציונות הדתית הכריעו שמלחמות ישראל, ובתוכן כיבוש השטחים, הן מלחמות מצווה. כלומר, מלחמה שההשתתפות בה נובעת לא מצו מלוכה, אלא מכך שיוזמת המלחמה היא של הקב"ה. כך למשל כתב הרב יעקב אריאל, מחשובי הפוסקים בציונות הדתית, ב-2017: "נאמנת לדרכה, שמצוות יישוב הארץ כוללת גם כיבוש והגנה על הארץ, רואה הציונות הדתית באופן עקרוני בשירות הצבאי מצווה מן התורה".
שפת הציונות הדתית באשר למדינה כמדינה יהודית יצרה סתירה חזיתית־דתית, כפירה של ממש בעקרונות המלחמה היהודיים. עקרונות המלחמה היהודיים שמים את הכרעת הקב"ה במרכז, ואילו צה"ל נלחם לפי צווים של גנרלים ובהכרעת דרג פוליטי. השאלה ההלכתית אינה פשוטה: כיצד אפשר לפסוק שמלחמות ישראל הן מלחמות מצווה, בהיעדר מנגנון שיכריע שמדובר במצוות ה' — כלומר, במצוות מלך שמונה בידי נביא וסנהדרין?
המהלך מתאפשר, אז כמו היום, על ידי האחדה בין המדינה החילונית לבין ה"העם היהודי" במובן הדתי. הממשלה הופכת למלך, והחייל לכהן. שני תהליכים מסוכנים מתרחשים: הפרט נעלם (ועמו המסורת היהודית, ופעמים רבות גם ההלכה עצמה, המופנית אל המאמין), והכלל החילוני זוכה בערך דתי (ועמו גיוס תמיכה אינסופית בכוח צבאי). לא "הדתה" של המדינה, אלא "הלאמה" של הדתי.
***
גם אם נשמטת האפשרות להשתמש במושג "מלחמת מצווה" בהקשר הישראלי, נותרת ההצדקה למלחמות ישראל כמלחמות הגנה. הצדקה זו מאפשרת לדתי להילחם גם אם לא מדובר במצווה, שכן המסורת היהודית מתירה הגנה עצמית. טענת ההגנה העצמית היא גם הטענה החילונית הרווחת בזכות הכיבוש.
אפשר לנסח את תפיסת החירות הישראלית כך: החופש במדינת ישראל, הביטחון האישי והקהילתי של כולנו, אינם יכולים להתקיים ללא ממד כלשהו של שליטה בפלסטינים. רוב הישראלים חושבים שהחירות שלהם תלויה בשעבוד של אחרים, ושללא הכיבוש לא יוכלו להיות חופשיים. הרצון של הפלסטינים למדינה משלהם מחייב אותנו לשעבד אותם. עם הזמן מתבררת טענה זו כעל־זמנית. החופש של הפלסטינים עצמו מסכן אותנו, ולכן ניאלץ לשעבד אותם לנצח.
ראוי לבחון מחדש את התפיסה הזאת. דווקא למסורת היהודית יש מה לומר על היכולת של ריבונות חילונית לשכנע אותנו בצרכים מדומים. איננו כובשים כי אנחנו חייבים לכבוש. אנחנו כובשים כי אנחנו יכולים לכבוש. הכיבוש אינו מניעה של פעולה ספציפית נגדנו, אלא תופעה אלימה שמלווה את חיינו ולכאורה מקיימת אותנו. אבל מניעת חירות מבני אדם מחשש שהם ישתמשו בה נגדנו היא עיוות מוסרי שרחוק מהמסורת שלנו. שעבוד תמידי בשל חשש מהתקפה אינו עומד באף קנה מידה אתי או מסורתי, הרואה בהגנה עצמית פעולה לגיטימית רק כנגד פעולה ממשית.
התוצאה של החטא המוסרי הזה, בנוסף לסבל הרב שאנחנו גורמים למיליוני אנשים אחרים, היא יצירת סתירה פנימית בשפה המוסרית־דתית. החירות שלנו כרוכה בשעבוד של אחרים. כיצד חירות יכולה להיות מושג חיובי, אם המדינה שלנו מתקיימת רק בזכות מניעה של חירות?
לו היינו מבינים את המחיר שמשלמים — שחייבים לשלם — מיליוני אנשים עבור החירות שלנו, לו היינו מבינים את משמעות השעבוד, לא היינו יכולים לחיות את חיינו הרגילים. לו היינו מפנימים את האחריות שלנו לרעב בעזה, למחסור במים בדרום הר חברון, לתנאי הפועלים בגדיד התמרים בבקעת הירדן, לכך שאימהות ואבות אינם מרגישים בטוחים בביתם בחברון; לו היינו מבינים את כאבם של עשרות אלפי המשפחות המפורקות שהוריהם וילדיהם נמצאים שנים במעצר מינהלי, לו היינו מבינים את המשמעות המשפחתית של פריצה לבית באמצע הלילה בגלל סיור, מעצר, מיפוי של שב"כ או סתם תרגיל, את המחסור בביטחון בסיסי — לו היינו רואים ומפנימים שכל זה מתרחש בגללנו באופן ישיר, לא כהכרח אלא כתוצאה של כוחנו, לא היינו יכולים לתפקד.
כאנשים דתיים, חובתנו לראות את המציאות שסביבנו. הדרך היחידה לעשות זאת היא להתבונן במציאות לא דרך משקפי המדינה, אלא דרך משקפי הפרט והקהילה הדתית. חובתו של האדם הדתי היא בראש ובראשונה להפנים ששעבוד הפלסטינים אינו נובע מהכרח, אלא מיכולת ורצון: יכולת לשלול חירות לצורכי ביטחון, וכן מרצון להנות ממנעמי השליטה, הן נדל"ניים והן סימבוליים־לאומיים מגזריים. אם אנו שואפים להיות יהודים טובים, איננו יכולים להשתית את חיינו על עיוורון וכוחנות.
" בצעירותי, כשהייתי רב עם ילד מהכיתה ומגיע הביתה כועס, אבי היה מזכיר לי את דברי הרמב״ם, ״יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים, מן הנעלבים ולא מן העולבים״. לא תמיד צריך להגיב, לא תמיד צריך להיות אגרסיבי. המשפט הזה חביב מאוד על אבי, ושמעתי אותו באופן תדיר. פעם אמר לי אבא בבדיחות, ״המשפט הזה יהפוך אותך ליהודי טוב מאוד, אבל לישראלי לא משהו״.
הסתירה הזאת, העובדה שמידות המאפיינות את היהודי הטוב נחשבות מידות ״לא טובות״ לאזרח הישראלי - עומדת במוקד הספר הזה. ברצוני לברר לעומק מידות יהודיות אלה, ולבחון את נקודות ההשקה שלהן עם המידות הנדרשות מאזרח טוב בכלל ומאזרח ישראלי טוב בפרט." מיכאל מנקין
"ספר מעולה. מאפשר מחשבה מחודשת ועמוקה על המקום שלנו כיהודים ושל היהדות המסורתית בתוך מדינה שמשתמשת בכוח כדי לכפות את ריבונותה. הספר מאפשר נתיבים חלופיים מבחינה דתית הלכתית. מאוד חשוב." מתוך תגובות קוראים
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך