ישראל הודיעה שבכוונתה לבצע טרנספר למעל 1000 תושבים פלסטינים - בהם משפחות וילדים תושבי מסאפר יטא
ביום שני 02.01.23 עדכן נציג המנהל האזרחי כי בכוונת ישראל לעקור ולגרש מעל 1000 איש, כולם תושבי 14 כפרים פלסטינים באיזור מסאפר יטא שבדרום הר חברון. על פי ההודעה שנמסרה, ההחלטה על הגירוש מגיעה מהדרגים הכי גבוהים והוא יבוצע בתקופה הקרובה.
איזור מסאפר יטא הוא ביתם של למעלה מ1000 בני אדם - נשים, גברים וטף אשר חיים שם עוד טרם הקמת מדינת ישראל. כל מאמץ לעקור ולגרש אותם מבתיהם יהפוך את ישראל באופן רשמי למדינת טרנספר. הממשלה שזה עתה הוקמה, וכבר מקדמת טרנספר צריכה לדעת שכל נסיון יזכה להתנגדות חריפה ברמה המקומית והבינלאומית.
תושבי מסאפר יטא צפויים להיות מגורשים מבתיהם לא בגלל שהם סיכון ביטחוני ולא בגלל שהצבא זקוק לעוד שטחי אימונים אלא אך ורק מפני שהם פלסטינים. אנחנו קוראים לשרי הממשלה החדשים – אם אתם גאים בהחלטה המקוממת להעלות משפחות שלמות על משאיות, לכו עשו זאת בעצמכם - אל תשלחו חיילים לעשות את העבודה המלוכלכת עבורכם.
מתוך הודעה שוברים שתיקה
אם תלכו בימים אלה למסאפר יטא
"אם תלכו בימים אלו למסאפר יטא, תראו שהתנועה נעצרה, תראו חיילים על ראשי ההרים, ג'יפים צבאיים פושטים על כפרים ומהדקים את לולאת החנק סביב יושביהם. כשכל זה כבר נמשך כל כך הרבה זמן, המסאפר אינו יכול עוד לעמוד בכך. לאחר התנגדות עצמאית של עשרות שנים, אדמת המולדת העגומה הזו מבקשת מנוחה. אבל איך תוכל לבוא אל המנוחה כשהיא מלאה בחיילים וצבא?! המסאפר גוֹוע... הצילו את המסאפר שלנו!", כך כתב לאחרונה צעיר שנולד וגדל באחת הקהילות במסאפר יטא וסיים שם בהצטיינות את לימודיו התיכוניים בבית ספר שנועד להיהרס. ב–4 במאי 2022 פסק בית המשפט העליון בירושלים שאין מניעה לגרש את יותר מאלף התושבים הגרים באזור זה, שהוכרז כשטח אש, בחבל הארץ המדברי שמדרום לחברון. ב–10 באוקטובר 2022 דחה בית המשפט בקשה לדיון נוסף בפסק הדין.
ואכן, הצבא חזר מיד להתאמן בשטח: ג'יפים וטנקים דוהרים וזוחלים בתוך אוכלוסייה אזרחית ועל פני שטחי מרעה וחקלאות, והתנועה של תושבי האזור נעצרה. דרכי העפר האינסופיות בשיפולי ההרים ובעמקים שוממות, מוקמים בהן חסימות ומחסומים ועשרות כלי רכב של התושבים הוחרמו. מדרום וממזרח נחפרת תעלה אימתנית עמוקה להשלים את מה שקרוי גדר ההפרדה, שמנתקת עוד רועים ממקורות הפרנסה של משפחותיהם; ובקהילות עצמן נהרסים מאז עוד ועוד מבנים — זה מה שראיתי ושמעתי כשנסעתי בימים אלה למסאפר יטא: חלום בלהות, סיוט.
מאיימים עליהם, רודפים אותם, עוצרים, מכים, מחרימים, הורסים — המינהל האזרחי, החיילים, המתנחלים. העין רואה את החורבות, את העוני, את החיים במדבר בלי חיבור לתשתיות, לא של מים ולא של חשמל ולא של תחבורה — ואת ההתנחלויות היהודיות המוריקות באופק.
יותר מ–20 שנים מתעללים כך המדינה היהודית הדמוקרטית, צבאה ורשויותיה ואזרחיה, במאות בני האדם החיים פה מדורי דורות ומסרבים להיעקר. כבר שנים רבות מתועדים הפשעים שמתבצעים כאן בסרטונים של התושבים ושל עמותות ופעילים מן הארץ ומחוץ לה. אפילו לא צריך לנסוע עד הנה כדי לצפות דקות ארוכות בחיילי הצבא החמושים מכף רגל עד ראש — קלגסים, לא לוחמים, כי אין פה במי להילחם — מלווים דחפורים שנוגסים בבורות מים ובקירות של בלוקים ובגגות פח, תולשים יריעות סוככות ומחריבים מכלאות של בעלי חיים.
עם יד על הלב, אִמרו לי בני עמי ממחנה החילונים, הדמוקרטים, הליברלים, הנאבקים עכשיו על דמוקרטיה ליהודים בלבד ונגד הפגיעה במערכת המשפט — כמה מכם צפיתם בתיעוד הזה, כמה מכם מתעניינים בפרטים של מה שמתחולל שם ויודעים אותם? כמה מכם מצטרפים למעטים שעומדים לצדם של התושבים ומסייעים להם? והרי מאז פסיקת בג"ץ אלה הדברים שנעשים שם יום יום. שלושת האנשים שישבו כשופטים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, קבעו שכל היישובים שנמצאים בשטח הזה, שצה"ל הגדיר אותו ב–1980 כשטח אש המיועד לאימוני חייליו, דינם להיעקר.
דינם להיעקר, כך הם פסקו, האדונים יצחק עמית, דוד מינץ ועופר גרוסקופף, מפני שצה"ל רשאי להגדיר שטחי אש בחבלי הארץ שכבש, לקבוע שהם שטחים סגורים ולסלק מהם את יושביהם. וזאת, מפני ש"אין חולק", קבע עמית, ומינץ וגרוסקופף הסכימו עמו, "כי כאשר הוראת חוק מפורשת בחוק הישראלי עומדת מול כללי המשפט הבינלאומי, הדין הישראלי מכריע".
ויש הוראה כזאת. היא קרויה "סעיף 90 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378), תש"ל 1970". סעיף זה קובע "כהאי לישנא... 1. לא ייכנס אדם לשטח הסגור; 2. לא יצא אדם מהשטח הסגור; 3. לא ייכנס אדם לשטח הסגור ולא ישהה בו; 4. לא ייכנס אדם לשטח הסגור ולא יצא ממנו". אכן, משנה ברורה. הוראה מפורשת, כהאי לישנא.
מנסחי הצו דווקא לא התעלמו מכללי המשפט הבינלאומי, הקובע שאסור למדינה כובשת לגרש אזרחים משטחים שכבשה. אלא שהם החילו את האיסור רק על "תושבים קבועים" ואז נדרשו לדיון מפותל ומלומד בשאלה מי ראויים להגדרה תושבים קבועים ומי לא. גם בית המשפט העמיד את הסוגיה הזאת במרכז הדיון שלו. השופטים הפכו בה והפכו בה והפכו בה עד שפסקו כי תושבי שטח האש שבמסאפר יטא אינם תושבים קבועים באזור הזה, ולכן חל עליהם הצו הצבאי הנ"ל. ולא זו בלבד שאינם תושבים קבועים, הם גם לא מכבדים את פסיקות השופטים הנכבדים ומוסיפים לבנות בשטח האסור "מבני קבע רבים ללא היתר, ביניהם בורות מים, מבני שירותים, בתים, בתי ספר..." — עבריינים של ממש.
לפני אחד מבתי הספר האלה עמדתי רגעים ארוכים. משכה אותי אליו כתובת גדולה שנראית מרחוק: لنا الحق للتعليم, "יש לנו הזכות ללמוד". לבית הספר הזה שביישוב ח'רבת אל־פח'ית כבר ניתנו מזמן כמה וכמה צווים. שלושה מהם מונחים לפני. אלה טפסים מודפסים המכונים "צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה" והם מוּצאים מטעם "המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, מועצת התכנון העליונה, ועדת המשנה לפיקוח". ועדה זו, כך אפשר לקרוא בהם, פועלת לפי סעיפים נקובים ב"חוק תכנון ערים וכפרים ובניינים מס' 79 לשנת 1966", ומכוחם היא קובעת שעל המחזיק בנכס להרוס 1. מבני שירותים מפח. 2. מבנה מבלוקים על רצפת בטון בגודל של כ–30 מ"ר. 3. מבנה עשוי מבלוקים ובטון משמש בית ספר 40 מ"ר. הבונים לא כיבדו את הצווים והיום עומד שם מבנה המשמש בית ספר יסודי ותיכון לבנים ולבנות, קטן אבל נקי ומטופח ומוקף עצי נוי, וגם השירותים כבר אינם מפח.
ב–4 במאי 2022 נתנו עמית, מינץ וגרוסקופף, בשבתם כשופטים בבית המשפט הגבוה לצדק, יד חופשית למבקשים להרוס את המבנה הזה, אותו ואת כל המבנים של היישוב, שלכולם ניתנו צווים מהסוג הזה. שני בתים ושני מחסנים כבר נהרסו שבוע לאחר הפסיקה, הוקמו מחדש ושוב נהרסו כעבור כשבועיים, וקרוב לוודאי ששוב יוקמו מחדש כדי להוסיף ולשמש קורת גג לנשים ולילדים ולגברים ולמספוא ולכלי העבודה ששכנו ואוכסנו בהם. וכאשר לא יוכלו עוד אנשי הקהילה לעשות זאת (צה"ל גם מחרים חומרי בניין שהתושבים מנסים להביא ליישוביהם), הם יחזרו להתגורר במערות שאבותיהם חיו בהן והם עצמם נולדו בהן, ועכשיו, בעת צרה, הם שוב משפצים אותן למגורים. זה מה שראיתי ושמעתי במסאפר יטא.
עד כאן תיאור מקצת מסכת הסבל של התושבים הפלסטינים בחבל ארץ זה והצצה אל שמינית שבשמינית של הדיונים המשפטיים המסועפים והמפולפלים שהתנהלו בעניינם יותר מ–20 שנים. מכאן והלאה אטען שאין בין הדיונים האלה לבין המציאות האמיתית דבר וחצי דבר, ומן הבחינה הזאת אין הם אלא דברי הבל ורעות רוח, התחסדות והולכת שולל.
כי אין מקום לדון בגורלם של תושבי מסאפר יטא במישור המשפטי, הדיון כולו צריך להתנהל במישור האידיאולוגי והפוליטי. שכן מדיניותה של ישראל מתבססת הלכה למעשה על העיקרון של שליטה ועליונות יהודית בכל חבל הארץ שנמצא תחת שלטונה, ולעיקרון זה אין שום בסיס משפטי. כל חוקי המדינה והחלטות רשויותיה וחלוקת תקציביה וקרקעותיה ופעולות צבאה משחר קיומה, נועדו לשרת את השגת המטרה הזאת — למן הקמת הממשל הצבאי והריסת מאות הכפרים הערביים שתושביהם ברחו או גורשו מהם ב–1948 ולא ניתן להם לחזור אליהם, ועד לחוק הלאום ומדיניות ההתיישבות האזרחית של יהודים בשטחים שנכבשו ב–1967. את הדרך הזאת סללו ותיחזקו כל ממשלות ישראל, 19 שנים בגבולות הקו הירוק ו–55 שנים גם מעבר לו. ואת האידיאולוגיה הזאת משרתות גם הערכאות המשפטיות, שמאז 1967 נתנו ומוסיפות לתת לה הכשר בגדה המערבית.
הגירוש המתוכנן ממסאפר יטא, ההתנחלויות המשגשגות בסמוך אליו, המאחזים המוקמים שם ומתן יד חופשית למקימיהם וליושביהם לפרוע בתושבים הפלסטינים של האזור — כל אלה נגזרים מהאידיאולוגיה הזאת. היא שקובעת שהתושבים הפלסטינים במסאפר יטא אינם אלא פולשים שמקרוב באו ודינם גירוש, ואילו תושבי כרמל, מעון, חוות מעון, אביגיל, סוסיא, מצפה יאיר ושאר היישובים היהודיים שבדרום הר חברון יישארו שם לנצח וייהנו מכל השירותים שהמדינה נותנת לאזרחיה: תוכניות מתאר, כבישים סלולים, תשתיות מים וחשמל, מערכת חינוך ובריאות — הכל מכל. כי הארץ הזאת כולה שייכת ליהודים בלבד.
גם תחימת שטחי אש בגדה המערבית נגזרת מהאידיאולוגיה הזאת. הם נועדו לפנות שטחים להקמת יישובים יהודיים. הדברים נאמרו במפורש מפי אריאל שרון בהיותו היושב ראש של "ועדת שרים לענייני התיישבות באזור יהודה ושומרון", שמונתה כבר ב–1972 לשם הקמת יישובים חדשים בגדה המערבית (גם זה בגלוי ובמפורש). באחת מישיבות הוועדה ב–1979 סיפר שרון על שטחי אש שיזם כבר ב–1967, ואמר (מצוטט מהפרוטוקול): "כולם נועדו למטרה אחת, זה לתת אפשרות ליישוב יהודי במקום... שטחי האש האלה נתפסו למטרה אחת, זו היתה רזרבת הקרקעות שלנו להתיישבות. כי אלה היו קרקעות בלתי מיושבים. רציתי לשמור רזרבה להתיישבות" (המסמך נמצא באתר של ארכיון המדינה).
ולעניין שטחי אש בדרום הר חברון, גם על זה אמר שרון, הפעם בכובעו כיושב ראש של "הוועדה להתיישבות המשותפת לממשלה ולהסתדרות הציונית העולמית": "אני רוצה לומר לנציגי המטכ"ל: א. אנו רוצים להציע לכם שטחי אימונים נוספים. יש לנו היום מחשבה שצריך לסגור שטחי אימונים נוספים בגבול, שבשיפולי הרי חברון למדבר יהודה. נוכח אותה תופעה שהסברתי קודם — של התפשטות ערביי ההר הכפריים לכיוון המדבר. יש לנו בהחלט עניין בהגדלת השטחים במקום... ויש לנו עניין שתהיו במקום הזה" (מצוטט מהפרוטוקול. המסמך הזה, שחשף מכון עקֵבות, הוגש לבג"ץ בדיון בעניין שטח האש במסאפר יטא).
אבל מטרתו של שרון לא נמצאת רק במסמכים ה"שמורים", אלה שנחשפו. היא נאמרה בפומבי בכל מיני פורומים וזכורה לכל מי שעקב אחריו ואחר שותפיו מגוש אמונים בשנות ה–70 וה–80 של המאה הקודמת. המטרה היתה "זריעת יישובים ישראליים בגדה המערבית לאורכה ולרוחבה, במקומות שוממים כבמקומות מיושבים, ליד ערים ומחוץ להן, בריכוזים חקלאיים וכפריים, בבקעת הירדן, בשומרון וביהודה. עתה הם יודעים כי מאגר הכוחות האנושיים של גוש אמונים אזל והם מבקשים לפנות אל התושבים בריכוזים העירוניים של ישראל בפיתוי של מקום מגורים זול..." (כפי שכתב בשלהי 1978 העיתונאי יהודה ליטני, שבתחילת שנות ה–70 שירת כדובר הממשל הצבאי ביהודה ושומרון ואחר כך סקר עבור עיתון "הארץ" את המתרחש שם).
וזה בדיוק מה שנעשה כל השנים. לשם כך לא היתה צריכה לקום ממשלת ימין על־מלא, שעכשיו מחרידה אנשים יהודים רבים כל כך מפני שהיא עומדת לפגוע בהם. כמה חבל ומקומם שרובם לא נתנו את דעתם על כך שמדיניותה של ישראל, בייחוד מאז 1967, היא שהפכה את המתנחלים ותומכיהם לכוח הפוליטי החזק מכולם עד שהעלתה אותם לשלטון. זה קרה בהדרגה אבל בהתמדה, כנבואתו של ישעיהו ליבוביץ'.
