יש לפעמים שהזיכרונות נשלפים לפתע פתאום, יש גם סיפורים שתקועים עמוק במרתפי התודעה, בכספת, הסיפורים של הבנים והבנות שלנו בזמן שרותם הצבאי מהלכים בינינו כמו פצצות זמן איטיות שלא מפסיקות לתקתק. גם פצצה איטית מתפוצצת בסוף, וכך את מוצאת את עצמך ביום בהיר אחד נושאת על כתפיך סיפור שהוא לא שלך, אבל בהחלט שייך רק לך.
הוא היה השני,
השוקולד של הסנדוויץ'. כשאמרו לנו שזה גם בן, אמרתי לאישי, "אנחנו מייצרים בשר תותחים".
אימי קראה לו "מענטש". כבר כילד היה בעל יכולת, כאביו, לראות את האחר וצרכיו, מצויד באמפתיה
בילט אין.
זכרתי שסיפר שהולך לתת עדות ב'שוברים'.
-שאלתי
"למה לא סיפרת שאתה בחברון, שכל רגע היה נורא"?
-"בטח סיפרתי", ענה.
בררנו רגע את השנה והזמן, וברור שלא הייתי פנויה.
אימי היקרה, התמודדה אז עם מחלה קשה, ואני באותו הזמן, הייתי יותר בת מאמא.
ביקשתי "ספר לי עכשיו", והוא ענה
"לא עכשיו".
ואני במעורפל נזכרתי בו אומר: "אני שונא את הערבים, שונא את היהודים, שונא את הכלבים, שונא את האבנים", כשדיבר על השירות שלו שם. על התסכול שלו, שנבע לדבריו, מ"הדיסוננס (בין) העולם הערכי עליו גדלתי והתחנכתי ובו האמנתי, לבין הצורך במערכת הצבאית הישראלית, בנחיצותה האמנתי אז. תחושת חוסר האונים מול דרישות מכונת הכיבוש המשומנת שדורכת ומרסקת נפש של צעיר בן 20".
הסיפור שלו:
"אני זוכר את הסיפור הזה, והוא לא יוצא לי בחיים מהראש.
עמדנו בעמדה בצומת של שלושה כבישים צמוד לקסבה. מאחד הכיוונים הגיעו שני צעירים ערבים בריצה. זו נחשבת התנהגות חשודה, אז (אני) עוצר אותם ושואל 'מה קרה'? ואומר להם להירגע. אחד צועק בטירוף שרוצחים את בן דוד שלו. מאחר שהוא נסער ואני לא מבין בדיוק מה הוא רוצה, והוא מבין שאני לא אתן לו לעבור - כי אלו ההוראות -הוא מתחיל להיות פרוע ולצעוק שהוא יעבור שאני יכול לירות בו. אני עם נשק בידיים בצורה של מי שעומד מולי זה מאיים, החבר שלו אומר 'עזוב, הוא שיכור', מושך אותו אחורה והם חוזרים חזרה. הרגשתי חסר אונים שיש מישהו במצוקה ואני לא עוזר לו, וגם הוא חסר אונים.
וכל זה בגלל כלום.
הצבא מחליט מי ילך לאן.
הבנאליות של הכיבוש - אתה מקבל הוראה לעשות בידוקים אקראיים ואתה עוצר אנשים סתם. ילד בן 16 או גבר בן 70".
מאז עברו מעל 10 שנים. הוא אבא, אני סבתא, ממש, אבל ממש, לא רוצה שבנו יחווה את מה שהוא נאלץ לחוות.
ובינתיים מחאת בלפור. ואלימות, פילוג, ואני שם מבולבלת, לא מאמינה שזה מופנה אלי, דור שני לשואה, אמא לחיילים קרביים, חיילת לשעבר. ואני בחזקת בוגדת, ומי שהמשטרה תופסת כאויב.
מה קרה לנו?
בתוך חווית השירות של בני וסיורים בשטחים הכבושים, סיפורי הפלסטינים על עוולות שהם סופגים, משתלבים ומתערבבים בנפשי סיפורי אימי על הגירוש מדנציג, על החיים במחנה ריכוז, וטראומות אבי מהגטו בהונגריה, לשם ברחה משפחתו אחרי פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה.
והכל עיסה אחת של אי צדק. עוול נוראי מופנה כלפי אנשים שכל חטאם שאינם בדת הנכונה, לא בלאום הנכון.
החלטתי.
לא עוד.
לא לילדיי, ולא לנכדיי.
את המסגרת מצאתי בקבוצת אימהות שחשו, שאינן סובלות עוד את האלימות, את העוול המתמשך.
קניתי אפוד צהוב בתחנת דלק, כתבתי עליו 'אמא של…'ו'נגד אלימות'. ומאז אני שם, ב'אמהות נגד אלימות', כדי לשמור על ילדינו, על ילדיהם.
כדי לשמור על ילדיי, להבטיח עתיד טוב יותר לנכדיי.
עינת יורקביץ. בת 63 אמא לשלושה, סבתא פעילה.
*לכל אחת ואחת מאיתנו יש סיפור. המונח על המדף הכי גבוה בכספת הזיכרון שלה ושם הם מתכסים באבק של בושה או פחד עד שמישהו, מישהו לגמרי במקרה, יילחץ על כפתור שמפעיל קוד נסתר: שם של מקום, אולי תאריך, אולי דמות, אירוע, או כאב כבוי אך צרוב עמוק בנשמתך, עד שיום אחד את נבהלת, מרגישה שהזמן עומד להיגמר והסיפור עדיין שם, עמוק בפנים.
"זה לא לטלפון", אמרת לא פעם, כשרצית להצביע על משהו אישי ואינטימי באמת. סיפורים כאלה הם לא לפייסבוק; הרשתות החברתיות מפחידות: הן בוטות, אכזריות ואדישות לרגישויות. אבל בכל זאת יש לנו האימהות בלוג עבורך. שלחי לנו ima@imahot4.com
מוזמנת להצטרף אלינו לאירועים הקרובים להרשמה לחצי כאן
אמא, בואי נדבר על הכיבוש
זה הקול שלנו, אנחנו יכולות להוציא את הילדים שלנו מהשטחים הכבושים >> לחצי כאן לחתימה על העצומה