כתבה // דורית לב אשכולות
הצורך לספר;
הצורך לדבר;
הצורך לשתף;
הצורך לפרוק חוויות;
הצורך להירגע;
הצורך לתעד
כל אחד והסיפור שלו;
כל אחת והחוויה שלה.
את כל התחושות האלה הולידה המחאה. את כל התחושות הלאה חוו המפגינים והמפגינות במחאת בלפור שנמשכה כמעט שנה. כל אלו שהיו ברחובות, בצמתים ובעיקר בירושלים ובבלפור במשך קרוב לשנה צברו אין סוף חוויות, הם עמדו בפני מצבי חיים שעד לתחילת המחאה ראו כמותם בסרטים או קראו עליהם בספרים. נערים ונערות שעד לאותה עת היו עסוקים בלימודים, עבודה, פרנסה, חיפוש אחר מקצוע וחיזוק קשרים חברתיים, מצאו עצמם עומדים ועומדות במצבים שונים לחלוטין: עמדו בפני שוטרים שפגעו בהם פיזית, נרטבו במי המכתזיות, נעצרו וחופש התנועה שלהם ושלהן הוגבל. וכל זה כי ביקשו למחות באופן דמוקרטי נגד שלטון מסואב.
אצל כל איש ואישה קיבלו התחושות האלה ביטוי שונה, החוויה שונה מאדם לאדם וגם אופן העיבוד והשימור של החוויה משתנה מאחד לאחת.
כל מי שהיה בבלפור מכיר את התחושות העוצמתיות של האירועים שהתרחשו שם: אירועים מרגשים, מפחידים, מצמררים, מרחיבי לב ומנחמים. וכל מי שהיה שם מכיר את הרצון לשמר ולאצור את התחושות האלה, לנצור אותן, להחזיק את החוויות לנצח ולהיזכר בעוצמה הראשונית של הרגשות. הרצון והתחושה שהחוויות יישארו, ויותר מכך הרצון החזק לשמר את עוצמת החוויה לצד פחד וחשש שהתחושות העזות יתעממו ויהפכו דהויות ורחוקות.
כל זה יצר גל של תיעודיים וביטויים מגוונים, שבאמצעותם מבקשים הפעילים והפעילות להוציא לאור את חוויות השנה האחרונה: תערוכות צילום, הרצאות, פוסטים ברשתות החברותית, סרטונים המתארים אירועים שהתרחשו ופודקסטים העוסקים במחאה. הפודקסטים המצורפים הם חלק מהרצון לתעד, לשמר, להנכיח ולנתח את אירועי המחאה ואת תחושותיהם של המפגינים והמפגינות.
אם הייתם בבלפור תבינו בדיוק על מה מדובר, ואם לא הייתם - תוכלו לקבל מושג כלשהו על מה היה שם.
בפרק החדש, פרק 3 חלק ב' - מאהל העצמאות, תוכלו לשמוע את קולותיהם של נופר, עומרי כהן וענת טייטלבאום שיספרו על החזון לשמו קם המאהל, מה הוא היווה לאורך דרכו, איך ועד כמה תרם למחאה, הקשיים שכרוכים בחיי מאהל ששואף להוות מיקרוקוסמוס של חברה מתוקנת וכמובן, אי אפשר בלי לגעת באלימות והקשיים שחוו גם א.נשי המאהל בחסות העירייה והמשטרה