ערב חג שבועות, 48 שעות קודם חזרתי לארץ מניו יורק, המשפחה המצומצמת בחרה לחגוג את שובי במערת המכפלה "סגולה לזוגיות", ציין החוזר בתשובה בשיחת הטלפון. בדרכי לחברון זכרתי את המקום שהכרתי בשנות ה80 ודמיינתי לעצמי איך אני מתחמקת מהמשפחה ויוצאת לטייל בעיר, ממשיכה את הטיול הני יורקי שלי בחברון. היום, סיור בחברון 22 שנים אחרי, למראה העיר הדוממת והמדממת, צפו בי תמונות העיר, שאז נדמה היה לי שהעיר "בסגר חג" או משהו בדומה, כל כך הורגלנו לערים ושטחים סגורים בגלל החגים שלנו, שזה נראה לי אך טבעי, ללכת ברחובות מרוקנים מתושבים מקומיים, חיילים בכל פינה, במקום רחשי עיר נשמעו טרטורי מכשירי הקשר של אז, כמו קריאות עורבים. החלונות המסורגים והשקט מבעד לחלונות המסורגים היום, היו גם שם לפי 22 שנים, אז עוד הציצו לעברנו דיירי הבתים שהסיגו את ילדיהם וטרקו את החלונות בדלתות ברזל. רגע לפני הכניסה למתחם המערה ולפני ההתפצלות לגברים ונשים, נעמדנו בפינת רחוב, בחלון ישבה ילדה קטנה שנופפה לי בידה הקטנה, אמה הצטרפה אליה כאילו לבדוק למי היא מנופפת בידה, הביטה בעיניי חייכה והוסיפה קריאה רפה בקולה שבקושי שמעתי. התבוננתי בפני המארח שאירגן לכבודי כנס משפחתי "סגולה לזוגיות", הוא הביט לעבר כף רגלי ואמר "נעלי פומה צהובות", שמאלנית.
רחוב השוהדא, חברון 11/03/2022
// דורית לב אשכולות יש בקבוצה שלכם מוסלמים?
ואם יש?
אז מוסלמים לא מורשים לעבור כאן.
למה? כי זו כניסה ליהודים בלבד.
ככה זה במערת המכפלה.
שטח צבאי סגור.
למבקרים ולפלסטינים.
אבל לא לאדוני הארץ. הם בעלי הבית בעיר הרפאים חברון.
עשרות חנויות, שווקים, דוכנים, פירות ירקות, בשר, כדים, קרמיקה, זכוכית. כל אלה היו עד לפני כשלושים שנה, פסיפס צבעוני, אנושי ושוקק חיים. תל אביב של הגדה המערבית, מנהטן של המזרח התיכון.
עיר חיה, נושמת, צבעונית, חושנית, אפופה ריחות תבלינים וירקות טריים.
והיום? "סטרילי", "הפרדה ביטחונית". הרחוב שומם, חרב, קר ואפור. עזובה ושקט מצמית מלווים את המבקרים במקום. דממה עכורה, מאיימת דממה שבה אפילו הציפורים עפות מהמקום. וכמו שנאמר בשיר: "אמר להם מזאראקי הדוקטור הכסוף: אם ציפורים אינן שרות המוות פה מולך" (הבלדה על יואל משה סלומון. יורם טהר לב, שלום חנוך). הרבה שיער לבן ואפודים צהובים הגיעו לקסבה ההמומה והשוממה של חברון. אימהות מכל רחבי הארץ מבקרות בחברון ואיתן אנשים צעירים מארגון שוברים שתיקה.
וכשאנחנו מגיעות למערת המכפלה גם הוא מגיע.
יוצא מהטנדר המדוגם שלו. בחוץ 7 מעלות ועננים אפורים מכסים את השמים. כולם מסביב עטופים במעילים, כפפות וכובעים והוא, השריף, עומד, מפעיל את המצלמה בטלפון הנייד, החדיש. לבוש חולצה שחורה קצרת שרוולים הוא נצמד לחברי הקבוצה. אנשי מגב שמכירים אותו היטב, מנסים לחצוץ בינו ובין הקבוצה אבל הוא רועם בקולו אל עבר החיילים הצעירים והם משתתקים. הוא עומד עוד כמה דקות. פולט עוד כמה משפטים נוטפי ארס מתחת לשפה, מחייך בבוז אל עבר המבקרים.
המדריך של שוברים שתיקה סיים את ההסבר שלו והתחלנו ללכת. וזה הזמן שבו פוצח הגנגסטר בשיר הלל למתנחלי המקום, משחררי עיר האבות המחזירים עטרה ליושנה, מקלס ומשבח את כל מי שמתיישב בארץ ישראל ומבהיר למי שעוד לא הבין, שארץ ישראל שייכת לעם ישראל והעובדה שאנשים אחרים מגורשים מבתיהם כדי למלא את מצוות יישוב הארץ פשוט לא רלוונטית. אלוהים נתן לאברהם אבינו את עיר האבות ומכיוון שברור לכול כי היהודים הם בני ישראל והם צאצאיו הישירים של אברהם, הארץ כולה נתונה בידיהם. ככה פשוט. ולכן הכול מותר.
מותר לנתץ, לקלל, לשבור, לנאץ, להכות, לגרש אנשים מביתם, לרתך מנעולים של חנויות, למנוע מאנשים להתפרנס.
מותר להחליט שמרגע זה המקום הזה שייך ליהודים ולכן לפלסטינים אסור לעבור במקום. למה? כי ככה המתנחלים רוצים וברור שמה שהם רוצים זה מה שיהיה כי אף אחד לא מעז להמרות את פיהם של קומץ אנשים שהחוק בשבילם הוא אות מתה והם אינם מצייתים להוראות בית המשפט, הצבא או המשטרה. הם מעל לחוק ובכוח הזרוע החליטו להקים התנחלות בלב העיר, לגרש את כל מי שגר בסביבה הקרובה ולא לאפשר לאף אחד להתקרב.
והצבא והמשטרה עומדים עליהם לשרתם. אדוני הארץ כבר אמרנו?
אורנה נאור // רחשי לב מחברון.
את ההלם מחברון קיבלתי בשנת 2018, כשהייתי שם בפעם הראשונה.
קשה לתאר את המועקה הנופלת כבר בכניסה לעיר; במעלה המדרגות למערת המכפלה אני שומעת חיילת שואלת את המדריך אם "יש כאן מוסלמים"; לומדת שיש שתי כניסות, מופרדות האחת ליהודים והשנייה לערבים דת.
ממשיכות ועוברות ברחוב השוהדא; רחוב רפאים. חזיתות הבתים ושערי החנויות נעולים וחסומים.
דרך חסומה לפלסטינים. כאן היה שוק שוקק.
כאן היה מלון. כאן היה ועכשיו כאן אין.
מחנק. ובתוכו החיילים שלנו, הבנים שלנו, שלכן, שלהן. חלקם חש מבוכה מנוכחותנו, בכל זאת אימהות. חלקם מדבר איתנו, מקשיבים קצת ומשיבים קצת; מיעוט מתנהג בגסות והתנשאות והיה גם זה שאמר "כל אלה בוגדים צריך לירות בהם אחד אחד". זה הלם אמיתי. ילד, באמת? זה מה שאתה אמור לעשות כחייל בצבא ההגנה לישראל? הלו - אני לא ישראל? איך אתה בדיוק מגן עלי עכשיו?
חשבתי על אמא שלו; האם היא יודעת שכך הוא חש? האם דיברה אתו? האם היא תומכת בו? או שהוא מגיע הביתה בסופשבוע והיא מבשלת, מכבסת ושותקת? כאמא, עמדתי בחברון וליבי יצא אל הילדים החיילים. כאזרחית, חוויתי לכמה רגעים את חווית הכיבוש והשליטה הצבאית המתבצעת ע"י הילדים בשם תירוצי המדינה ובסופו של דבר, גם בשמי כאזרחית המדינה. כיבוש במהותו הוא אלים. המשך כיבוש היא אלימות מתמשכת. ואותה מתחזקים הילדים שלנו הנפגעים ממנה לא פחות מהצד השני.
חייבות לדבר על "אלמנת הקש"
"אלמנת קש" כאישה שישנה לבד על מיטתה. אישה שנמצאת לתקופה מסוימת ללא בעלה. אלמנת קש - אישה נשואה שבעלה נעדר מהבית לעיתים קרובות.
מה זה אומר עלי, עלינו הנשים שהצבא מאמץ מושג "נוהל אלמנת קש"
אני כותבת רק מה שאני יודעת, או שאני חושבת שאני יודעת.
ואם אין לי מה להוסיף - אני שותקת, מקשיבה ולומדת!
בסיור האחרון שלנו לחברון, יום גשום וסוער, ישבנו באוטובוס הנוף הקודר, תבנית עיר הרפאים נשקפת מהחלון וקולו של מדריך שוברים שתיקה מקבל משמעות קודרת וכואבת לנהלים והתנהלות הצבא בבתי האזרחים - במיוחד כשמדובר במשמעות נשית, אישה, בדידות, חסרת הגנה וחשופה לאלימות גברית.
----- הזמנה לסיור אימהות בדרום הר חברון דרום הר חברון הוא לא רק חבל ארץ בראשיתי, קסום ופרוע באופיו וביופיו.
הוא מרקם של חיים ותרבות בת מאות שנים ששמרה על אורחות חייה עוד מימי השלטון העות'מאני, הבריטי והירדני. עד שהגיעה ישראל, שדורסת ברגל גסה את התרבות שנשתמרה במאמץ ובאומץ.
כשהציונות הדתית מפרסמת טיולי טבע ותיירות בנפלאות ההר, אנחנו יוצאות להכיר מקרוב את עוולות הכיבוש ואת היופי האנושי והתרבותי של החברה הפלסטינית, ששורדת אותנו 55 שנים.
ביום שישי 08.04 נצא לסיור בדרום הר חברון עם שוברים שתיקה.
הסעות מאורגנות מתל-אביב ומירושלים