מול איזה איום הסתתרת עם רעייתך בחדר מאובטח?
אתחיל מהאמצע. נכחתי בכל ״המצורים״ עד כה. במהלך כולם עלה מסר ברור - אנחנו צרים. ללא כל כוונה להבקיע. כך היה בעבר, וכך ימשיך להיות.
בושה ואות קלון - לפוליטיקאים ולעיתונאים שמוצאים לנכון להשוות ולהשחיר את הפעולה הזו - למול אירועי הקפיטול.
מתן גולן
נוצה סגולה בודדת לא תיפול מראשך, בנימין, ע״י אף מפגין. אנחנו שומרי חוק. אנו אנשי ערכים. איננו אלימים. אנחנו נושכים שפה עם עיניים לחות למול הקרב הא-סימטרי הזה. המאבק הלא אלים שלנו - הוא הבבואה של החברה והערכים שחונכנו עליהם, ושל המציאות שאנו חפצים בה, לא תצליח להסיט אותנו מהם. לא תצליח גם להסיט את עינינו מהמשפט שלך - על התיקים הנוכחיים, ועל אלו שיגיעו. על שהפקרת אזרחים אשר נשבעת לשרת.
אתמול התעוררתי אחרי לילה ארוך ומטלטל אי שם בשעות הצהריים. בטלפון - תמונה על ההכרזה בדבר דחיית המשפט. לא הופתעתי. אבל הראש השתלט על הגוף, בואי עדיין לא נקום למציאות החדשה הזו... התעוררתי בארבע. יתכן שלאחד הימים היותר קשים שידעה הדמוקרטיה הישראלית.
אבן אחרי אבן, נסדקת מולנו החומה. אבני היסוד שמגדירים את המציאות, את השפיות, את החוק, הסדרים החברתיים. הגבולות.
היא כבר כל כך סדוקה, שהיום חשתי כמהלכת בעירי לאחר מלחמה, יודעת מה היה היכן, הזיכרונות של זמן ומקום צרובים - אך הבניינים אינם קיימים. המציאות הישנה הפכה לאתר ארכיאולוגי, שנדרש ידע ודמיון על מנת לזהות את שייריו למול גל האבנים המפוזרות על הקרקע.
בנימין, דוז פוואה על הספין. אפילו טראמפ לא היה יכול לעשות את זה טוב יותר. בנימין 2 - אתה יותר גרוע. אין לך אופי אפילו (במיל׳).
חברי אייל נאור היטיב לכתוב (לינק בסוף, פוסט חשוב) ואשתדל שלא לחזור על הדברים אלא להתמקד בנושא אחר.
זה קרב משונה מאוד. הקרב של ההתנגדות הפסיבית. של אי-אלימות.
דמיינו רגע את התחושה, לצפות בחבר שלכם נחנק, או סתם סופג אגרוף - ולא להגיב. כי אלו חוקי הפורמט. נציגי החוק, הם מעל החוק. אינם כפופים לו.
28 שבועות בבלפור. בטוטאל למעלה מ100,000 איש שונים עלו לכיכר. במהלכם - אירוע בודד של תקיפת שוטר (בלש משטרתי בלבוש אזרחי) ע״י מפגין שטרם הוגש נגדו כתב אישום. ומאות, אם לא אלפי... מקרים של אלימות משטרתית. אגרופים, בירכיות, הדיפות, חניקות, כליאה, אלימות מינית, אלימות כלכלית ובעיקר - אלימות רגשית.
תסתכלו בתמונות.
תנסו לדמיין, את תעצומות הנפש שנדרשות מגל החברים, הלוחמים העדינים והנחושים האלו, שאוחזים זה בזה, בשטח ציבורי (כן - רחוב סומלנסקין הוא שטח ציבורי) וממשים את זכותם הדמוקרטית למחות. מסתבר שמימוש חופש התנועה והזכות להפגין הם איתגור של המערכת הדמוקרטית הישראלית.
תסתכלו דווקא על החברים שאוחזים את זה המפונה. כאשר מופרד מהם חבר תוך הפעלת כח משטרתי. תסתכלו - על האילמות המוטורית. על האיפוק. על היעדר האלימות. על העוצמה שבשתיקה.
אם היה קיים חשש ממשי לפריצה (על אף שבוידיואים ששודרו במהדורות המרכזיות אתמול בלילה, נראה בבירור כי קהל המפגינים עוצר לפני המחסום. נעצר - ומפגין, משמע - שר)
מדוע היה נדמה שעבד נערני לקח פרחי בך לפני האירוע?
אני מקווה שהפוסט הזה יחדור את בועת המפגינים, ולכן רגע אסביר דבר שמובן לנו הנמצאים בתוכה. עבד נהראני הוא דמות מוכרת ובכירה ביחידת מתפ״א. יחידה חוד משטרתית, ייעודית לפעולה במקומות בעלי ״פוטנציאל סיכון גבוה במיוחד״. היחידה הזו צוותה לדיכוי מחאת בלפור עוד בשבועות הראשונים. מדובר בשוטרי יס״מ שעברו הכשרה בדרגה גבוהה ביותר, ויעודה המקורי הוא באכיפת חוק התכנון והבנייה, בליווי הריסת מבנים וישובים לא חוקיים, שעתידים לייצר אלימות רבה. משמע, השר אוחנה מצא זאת חיוני, ששוטר שאומן לנטרול ודיכוי אוכלוסייה בזמן הרס של בית מחבלים - יהיה זה שיפנה מכיכר פריז ב23:00 הורים עם ילדים שמממשים את זכותם הדמוקרטית. מול מי מדינת ישראל בוחרת להציב את מתפ״א?
תסתכלו על המגוון. הגילאי. המגדרי. התרבותי.
מה שמשותף להם - הוא היעדר היכולת להפנות מבט בהתעלמות. היעדר היכולת לעצום עיניים, כפי שחלקים בנפש מבקשים. על אף התשישות, שהיא מנת חלקינו.
מי אלו האנשים הללו? בין ״המבוקשים יותר״ ע״י משטרת ישראל יש פיזור תעסוקתי משונה. זה מרתק בעיני, שחלק לא מבוטל מהפרצופים הקבועים עוסקים בהוראה, הדרכת נוער, טיפול ועבודה עם אוכלוסיות שיקומיות, מוחלשות או חריגות.
כן. אולי זה בעצם לא מפתיע. אלו אנשים שכבר החליטו לפני שנים לא לעצום עיניים למול כאב - אלא לעמוד מולו, איתו, לגעת בו. לטפל, לפתור. להעניק מעצמם. אולי זו בעצם לא החלטה - אולי הם פשוט לא יכולים אחרת.
אין אולי. הם לא. אז אל תדאגו - הקהל השותק, האנשים האלו לא יפסיקו. הם לא מסוגלים להפסיק. הם ימשיכו לטפל ולדאוג, לכם, לחברה הזו, היכן שצריך. הם ימשיכו לתת מגופם ונפשם. עבורכם. ועבור עתידם. ועתיד הילדים והנכדים שלכם. (עתיד די חשוך - עפ"י דוח בנק ישראל מלפני חודש, ישראל עומדת מול קיפאון כלכלי של כ35 שנים, לפני הסגר הנוכחי, אבל זה לפוסט אחר). כן, אלו אויבי העם שהנאשם ושופרותיו מנסים להשחיר. וקראו את אייל, כדי להבין את מידת ההסלמה פרקטיקות המכוונות כלפינו, עוד סדק בסלע הדמוקרטיה.
המינימום שאתם יכולים לעשות, אם לא להצטרף אלינו - הוא לא לתת לשמינו להיות מושחר.
שב מאחורי התלוליות שלך בשקט, תקרצף את הידיים - הכתם לא ירד. הוא זה שרודף אותך. לא אנחנו.
