אז דמוקרטיה יקרה שלי, את גוססת לנו. אני מקווה שכל מי שקורא והגיע עד לכאן יפסיק להגיד לי ולחבריי בקריצה צינית: ״כל הכבוד לכם, אבל עזבו, בשביל מה?״ וגם אתם, מהצד השני, גם לכם אני מציעה להפסיק ללגלג ולזלזל במפגינים.כי בסוף, יבוא יום שגם אתם תרצו משהו, ואז כבר לא יהיה מי שיפגין בשבילכם!
הייתה לי אחות אהובה, מיכל קראו לה. כל כך אהבתי אותה שכואב לי גם היום לכתוב עליה ועל מה שעברנו יחד, במיוחד בסוף. היא חלתה. ליוויתי אותה בהוספיס בחצי השנה האחרונה לחייה - יום ולילה של רגעים עצובים, שברירי שניה משמחים ושוב רגעים מאד עצובים. היה שם קרב הורדת ידיים בין החיים למוות עד לרגע ההוא, שהקרב הוכרע.נקודה אחת מהתקופה ההיא, צפה ונעמדה זקופה מולי אתמול, כמבקשת שוב את התייחסותי.
באותם ימים, רבים אמרו לי: ״יעל, כשאני אגיע למצב הזה, עדיף לי למות״. לא הבנתי למה בדיוק הם מתכוונים? הרי בעיניי, כל רגע שווה לחיות. ובכל זאת מהו באמת הרגע המדוייק שבו אומרים- זהו, עדיף למות. כשמפסיקים לשלוט בצרכים? אולי כשמפסיקים לדבר? ואולי זה ממש עכשיו, כשאני לא מצליחה לרדת לשפגט ההוא שפעם יכולתי?
ומדוע בכלל צפה ועלתה בי שוב השאלה הזו דווקא עכשיו? כי ככה זה בדיוק עם הדמוקרטיה! אין רגע אחד מובהק שבו היא מתה. זה צעד ועוד צעד, נגיסה קטנה ו-הופה. פתאום קצת מפחיד להביע דעה, אולי עדיף לשיר את ההמנון, להיות ממלכתיים ולהלל את המנהיג. אולי לא כדאי לשים סטיקר על האוטו או להניף את הדגל הלא נכון? עדיף לשתוק, לקבל בהשלמה את הכל, כי אחרת, מי יודע?
אתמול הגעתי לבלפור ברכב ״מקושט״ עם כמה ״לך״ים ורודים ודגל ישראל על הגג. שלוש שעות וחצי של נסיעה מייגעת לירושלים, עיר ילדותי. ומה שראיתי שם, היכה בי והזכיר לי את אותו קרב אבוד שסופו ידוע מראש.
ניסינו, הדס נטע דגן ואני, לעלות לבלפור בדרך המלך- אבל כבר מרחוק הבחנו שהיא חסומה.
אז ניסינו את טשרניחובסקי. נהדר, משם עוברות המכוניות בלי בעיה. אבל אותנו עוצר שוטר, שדופק לנו כמה צ׳פחות, עם פוזה של בעלות, על גג הרכב ו:״ יאללה תסתובבו - הרחוב סגור!״. אני מנסה להסביר בנאיביות: ״אדוני השוטר, הגענו מהצפון הרחוק להפגנה״. והתגובה, לא מאחרת לבוא בליווי תנועת יד של תתחפפי לי מהפרצוף: ״להפגנה? תפרססי, תפרססי״.
אנחנו לא מהמוותרות. נגיע מכיוון וולפסון. גם שם עומד שוטר- ואנחנו מנסות טקטיקה חדשה: ״סליחה אדוני השוטר, אנחנו להפגנה - מאיפה אתה ממליץ לנו לנסוע?״ והוא מסתכל בנו במבט מלא בוז, ומנופף לנו לכיוון גשר המיתרים, ״צאי, צאי מהעיר״.
עכשיו נופל לי האסימון. אלה הסטיקרים ״הארורים״ שיש לנו על האוטו- איזה מזל שאני ירושלמית. יש לי רעיון, נאגף אותם ונסתנן דרך הקטמונים. רק ששם, אנחנו וה״מקושטת״ צריכות להזהר מביביסטים.
הגענו לרחוב של אמא, נחנה ומשם נצעד, אלא ששם מחכים לנו שניים חדשים. להם, אני כבר מסבירה כמו אחת עם ניסיון: ״אני? להפגנה? נראה לכם? מה פתאום? אני פה לבקר את סבתא, היא נורא מחכה לי והבאתי לה גם עוגיות ותותי יער, רוצים לדבר איתה?'' אבל הסטיקרים, זה לא מסתדר להם, ״גברת, לא מעניין אותי, קחי ת׳מקושטת שלך ותתחפפי״ זה כמובן תוך כדי שהאחרים (הלא ״מקושטים״) עוברים כמו כלום.
במילים פשוטות- אין כניסה ל״סמולנים בוגדים״. אולי הייתי צריכה פשוט לשלוף את ה״ביבי המלך״ שיש לי בבגאז׳ ואז הייתי מקבלת ליווי משטרתי צמוד וכמו מלכה היישר לבלפור?
כשהיינו ילדים קראנו למשחק הזה שוטרים וגנבים. אבל עכשיו זה על אמת!
בסוף הערב, הרחוב מוצף בהמוני שוטרי מג״ב. עשרות רבות של ילדים, קצת יותר גדולים מהקטנים שהשארתי בבית. רק גוייסו וכבר הם צועדים בשורה איתנה לרוחב הכביש- מולנו, ממש כמו בהפגנות האלו שרואים בארצות רחוקות.
ואנחנו העומדים מולם, קבוצת אנשים מבוגרים, חלק עם מקלות הליכה וכסאות גלגלים. חלק כמוני, עזבו הכל ובאו כי איכפת להם, מחלקים מדבקות עם לבבות ואוחזים בשלטים מקוריים. ומסביב: מכתזיות, סוסים וצבא שלם- למה המחזה הזה נראה לנו נורמאלי?
אז דמוקרטיה יקרה שלי, את גוססת לנו. אני מקווה שכל מי שקורא והגיע עד לכאן יפסיק להגיד לי ולחבריי בקריצה צינית: ״כל הכבוד לכם, אבל עזבו, בשביל מה?״ וגם אתם, מהצד השני, גם לכם אני מציעה להפסיק ללגלג ולזלזל במפגינים.כי בסוף, יבוא יום שגם אתם תרצו משהו, ואז כבר לא יהיה מי שיפגין בשבילכם!
צילומים: #נורית_שרת