כשאנחנו עושות את הדברים הנכונים בדרך הנכונה אין לנו מה להפסיד כי אין לנו ממה לפחד. הנה הגיע הסתיו וחזרנו לסיירת שלנו, סיירת האימהות שיוצאת מידי שבת לבקר בקהילות פלסטיניות בשטחים הכבושים. בשבוע שעבר בקרנו בדרום הבקעה ליד יריחו קהילת רועים ליד עוג'ה משפחה עם 7 ילדים חמישה לומדים בבית ספר האמא רועה את העדר ומטפלת במשק חי, בבית ומטפחת חצר קטנה עם צמחי תבלין, ועצי פרי, ומים תשכחו מזה כל כספו של האב שעובד מחוץ לבית מיועד לקנות מים לבני ביתו לחיות ולגינה הקטנה שאשתו מטפחת באהבה. בשבת האחרונה הגענו לכפר סוסיא הפלסטינית, קהילה בת 300 תושבים שגורשה מאדמותיה, בתיה נהרסו על ידי הצבא והמינהל האזרחי והמתנחלים המתגוררים על אדמותיהם המופקעות טורחים להזכיר להם בדרכים אלימות שזמנם קצוב.
זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מגיעות אל המשפחות בבקעה, ובדרום הר חברון, הפעם דאגנו להם לצורכי ולציוד בסיסי ללימודים. הצלחנו לגייס בזכותן סכום כסף שהבטיח רכישת תלבושות אחידה לילדות, תיקי בית ספר לבנים ולבנות, מחברות, צבעים, עפרונות, עטים דפי ציור ועוד... וגולת הכותרת שקיות יום הולדת כשהאימהות מגיעות לכל ילד וילדה יש יום הולדת - אנחנו מכינות שקיות מהודרות, צבעוניות עם הפתעות ומתנות, ממתק, סוכריה ואין משמח יותר, מרגש יותר מלראות את הילדים עם שקיות הכוכבים רצים בהתרגשות ממקום למקום כאילו כאן ועכשיו נולדו הרגעים שלעולם לא נשכח ואף הם לא יישכחו.
ברקת שיף קרן //
אני מאלה שהחיים שלהם מלאים בהתחייבויות ומטלות (כי אחרת הרי לשם מה אני פה? …)
אז נעניתי לקריאה של אמא קייטי להצטרף לביקור אצל ״המסכנים של דרום הר-חברון״ להביא לילדים ״דברים לתחילת שנת הלימודים״.
מהרגע שהתחייבתי - התלבטתי:
הרי הייתי שם כבר כמה פעמים
הרי כבר נשבר ליבי
הרי כבר הבנתי שנגזרו עליהם חיי צמא ומחסור ושהם כלואים בחומות בלתי נראות מבלי יכולת להיחלץ מתהום הנשייה.
״להקריב שבת של מנוחה בבית הנוח והממוזג לטרטור הזה של נסיעה מייגעת לכפרים הצחיחים והמעונים בשמש הקופחת״
- אוף, אבל הרי בגלל כל זה - הרי צריך לנסוע אליהם - הם הרי משוועים להושטת היד ואפילו היא סמלית.
אז נסעתי:
הילד שראה תמונות מהבית שלי בתל אביב מהטלפון שלי זכה להצצה על מקום אחר - תל אביב שעל הים.
הממתקים שטעמם נמוג בפה בין רגע משאירים זיכרון של טעם ממקומות של חופש.
הלבבות שצוירו על הנייר היו המעט שהלבבות בחזה הקטן יכלו להביע על קורטוב היציאה משיממון המדבר והבדידות שהכיבוש גוזר על הילדים האלה.
ושם בלב המאפליה (כמו בכל פעם) ראיתי את עושי הנפלאות -פגשתי את אום מוחמד היפהפייה עם הגומות בלחיים,
שנוהגת בדרכים המשובשות מכפר לכפר, ודואגת לחינוך הילדים, ולתעסוקה לנשים, ולמלגות לסטודנטים ולטיפול הנמרץ הביתי שהארון המשותק נזקק לו.
ושוב הייתי חלק מחבורת ה״אימהות״ - קבוצת נשים שאני כל כך שמחה לקחת בה חלק.
ואין לי ספק - יצאתי נשכרת- אבוא גם בפעם הבאה.
"המדינות השותפות לאמנה זו מכירות בזכותו של כל אדם לחינוך. הן מסכימות כי החינוך יכוון לפיתוחה המלא של אישיות האדם ותחושת כבודה ויחזק את כיבוד זכויות האדם וחירויות היסוד. הן מסכימות גם שהחינוך צריך לאפשר לכל אדם להשתתף באופן יעיל בחברה חופשית, לקדם הבנה, סובלנות ורעות בין כל האומות וכל הקבוצות הגזעיות, האתניות והדתיות"
האמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, סעיף 13.
עינת יורקביץ //
שבת בבוקר יום יפה
ורק כוס קפה עד צומת שוקת, מזל שיש ארומה.
האמהות נפגשות מתארגנות, דלתות המכוניות נפתחות, ממתקים וציוד בית ספרי מחולק לתיקים שהולכים ומתמלאים, עוד כמה רגעים, לובשים אפודים זהו סיימנו נוסעים, קצת עומס במחסום אבל עוברים, מימין ומשמאל השטחים המצהיבים משתרעים, כאן פחון ושם וילה, כאן עץ בודד ושם מטע מלבלב.
שום מרחק בין העוני לרווחה בין הכובש לעני שרכושו במחי דין נמחה.
סוסיא
פאטמה המדהימה מספרת על הנשים וההעצמה, באמת השראה. מעודדת את חברותיה ליצור ולרקום ובדמי המכירה חינוך לילדיהם כבר לא חלום.
ילדים חביבים מחויכים איזה כף ממתקים ויצירה כמה צבעים חדשים.
אחמר, אדום מבוקש ביותר. תה ופיתה כיבוד מכובד. ממשיכים הלאה לאום אל-ח'יר.
הילדים גם שם מחכים, מן הסתם הם יודעים מתנות ממתקים, פעילות חביבה מרגיעה. ומורה צעיר מנהל אותם באהבה וביד רמה. גם פה קצת תה הרבה תמונות וילד מוכשר ידו קלה בציור. איזה אושר מחברת עם קלמר ובו צבעים ועיפרון קיבל הביתה לתרגול הכישרון. כמה עוני וקושי מסביב מול וילות פאר שמעבר לגדר. בסוף הצהרים פנינו לחזור, השוערת במחסום מחויכת עם קעקוע כנף על ידה. האם זה עוזר לך לעוף שאלתי ונסעתי.
"אתם הקשתות שמהן ילדיכם נשלחים כחיצים חיים. אמן הקשת רואה את המטרה בדרך לאינסוף, ומותח אתכם בעוצמתו כדי שחציו יעופו מהר ורחוק. הימתחו בידו בשמחה; כי כשם שהוא אוהב את החץ העף, כך הוא אוהב את הקשת היציבה."
חליל ג'ובראן
אורנה נאור //
אתמול הגעתי שוב, עם האימהות נגד אלימות, לשני כפרים בדרום הר חברון בהם ביקרנו בעבר.
עבר הקיץ, אך מאום לא השתנה.
במערות חצובות באבן ובבתים רעועים מתנהלים חיים של אנשים שלמרות הכל, אינם מוותרים על שמחה, חינוך וחתירה לצדק.
המפגש עם פטמה היה מרגש; סיפורה האישי של אשה אמיצה שעמדה על שלה, בתמיכת משפחתה, ועושה זאת עד היום בפעילותה כעובדת סוציאלית באזור מספר יאטא.
על הקושי שבחיים תחת כיבוש; על הקושי להיות אשה בחברה בה היא חיה, לזכות בחינוך וברמה מסוימת של עצמאות; על הקושי לחנך ילדים לאי-אלימות במציאות אלימה כמו זו בה הם חיים.
ואז מגיעים הילדים; בתחילה מבטיהם חוששים, אך ידיהם כבר מושטות לקבלת ההפתעות שהבאנו.
לאט לאט הם מפשירים; לא כולם, אגב. היו כאלה שהמבט המפוחד נותר על פניהם; אך היו גם אחרים; שיחקו בבלונים, ציירו לבבות והדביקו מדבקות.
ולא יכולתי להימנע מהמחשבה - אני חוזרת הביתה; הם נשארים במציאות הקשה של קיומם.
אבל זכינו להביא עימנו כמה רגעי חסד, כמה קולות צחוק, ומעט שמחה.
"ילדיכם הם לא הילדים שלכם. הם בני ובנות החיים המשתוקקים לעצמם. הם באים דרככם אבל לא ממכם, ולמרות שהם עמכם, הם לא שייכים לכם. אתם יכולים לתת להם את אהבתכם, אבל לא את מחשבותיכם. כי יש להם מחשבות משל עצמם. אתם יכולים לשכן את גופיהם אבל לא את נפשותיהם, כי נשמותיהם שוכנות בבית העתיד, בו לא תוכלו לבקר, אף לא בחלום. אולי תשאפו להיות כמוהם, אבל אל תנסו לעשותם כמוכם. כי החיים לא זורמים לאחור ולא משתהים בעבר." חליל ג'ובראן
סיירת האימהות, שבת בבוקר בצפון בקעת הירדן. (צילום: אורנה נאור)
שיחה מקומית מאת: באסל אל-עדרה 31.8.2022
בזמן שהילדים שלנו צעדו בבטחה לבית הספר הילדים הבוגרים שלנו, חיילים מנעו, שיבשו, הפריעו, השפילו תלמידים ומורים חדרו של מנהל בית הספר השעון הראה 8:40, אבל רוב הילדים עדיין לא הגיעו לכיתות.
"הם מעוכבים על ידי הצבא במחסום", הסביר המנהל.
לפחות 40 תלמידים – הקטנים בכיתה א', הגדולים בתיכון – עוכבו הבוקר (רביעי) על ידי החיילים.
כך אמר הית'ם אבו סבחה, מנהל בית הספר בכפר אל-פחית, במסאפר יטא, דרום הר חברון.
עמדתי במחסום שהוצב בסמוך לכפר, ילד בכיתה ג' לידי, והוצאתי מצלמה. "אסור לעבור פה", חייל, ידו נחה על נשקו, טנק גדול מאחוריו, הסביר לקבוצה של כמה ילדים בגיל בית ספר יסודי, תיקי בית ספר על גבם, ולמורים שלהם.
"השטח מוגדר כשטח אש, הצבא סגר את השטח הזה, ואנחנו עושים פה בידוקים", אמר החייל.
מהצבא נמסר כי "בעקבות תחקור המקרה, יחודדו הנהלים".
The world needs to watch what I just saw: Israelis preventing a group of 10-year-olds, on their way to school with teachers, from entering their VILLAGE because occupying the army made it a "firing zone." All families face ethnic cleansing in Masafer Yatta for this reason.