// חמוטל גורי
בשבתות סתוויות אני אוהבת להתעורר מוקדם בבוקר, לפני שהשמש צורבת את היום, לפני שהיום מתחיל. אני מתעטפת בסוודר ביתי מחבק ומחממם, מרתיחה מים לקפה, מחממת את הידיים בכוס החמה ולוגמת את הקפה הריחני והטרי.
אבל השבתות האלה, הנורמליות, אינן המציאות של כולם. יש כאלה שחים במרחק שעה וחצי נסיעה, שהשבתות שלהם והימים שלהם נראים אחרת לגמרי. ולא רק הימים שלהם אחרים, כל החיים שלהם אחרים. השלווה והנחת שלי ושל כמותי נעצרת לא הרחק מביתם, שהחיים שלהם נעדרי חופש וכדי להעלות חיוך על פניהם יוצאות חברותיי לבקר מדי שבת.
אלו חוויותיה של חמוטל גורי מביקורה בכפר חירבת אל מופאקרה.
שבת. עוד ביקור בכפר חירבת אל מופאקרה שידע אלימות מתנחלים. אולי זה האפודים הצהובים והמטריות הצהובות הזכורות מהביקור הקודם, כי הפעם ילדי וילדות הכפר לא מפחדים.ות ופחות מתחבאים מאחורי האימהות שלהן. לסוסו יש עיניים בורקות וחיוך ממיס. הוא לא מגיח מיד, החיוך. קודם היא בוחנת אותי, ובצדק, בחשדנות מסוימת. מי זו האישה המבוגרת הזו שפונה אליי ושואלת לשמי? מה היא עושה פה? ואז אנחנו משחקות יחד במשחקי ידיים, ושתינו מחייכות. לכמה רגעים יש איזו שמחה פשוטה של משחק. אבל המשחק לא מפוגג את המתח המתמיד, את החשש מעוד תקיפה אלימה של השכנים מהמאחז הסמוך.
למחרת היום יצאו ילדי הכפר להליכה ארוכה עד לבית הספר. מנקודה מסוימת מלווים אותם חיילים, כדי שיגיעו בשלום. לא "נשקו וסעו", לא הסעות מאורגנות באוטובוסים נוחים. רק הליכה בחום ובקור, עם הפחד המתמיד שאולי המסע לבית הספר לא יעבור בשלום.
שבני הבכור נולד, לפני 32 שנה, החלום שלי היה שלא יהיו עוד מלחמות והוא לא יצטרך להתגייס לצבא. כשהוא התגייס, רציתי, בשבילו, שלא ייאלץ לפגוע באף אחד, ושיחזור הביתה, בריא ושלם, בגוף ונפש. הרי זה מה שכל אם מבקשת בעבור ילדיה. שיהיו בריאים, כמו שחמותי ז"ל נהגה לומר, מסכמת בצמד המילים הפשוט הזה את כל האהבה וכל הדאגה שנושאת אם בלבה.
אבל כחברה באימהות נגד אלימות אני מבקשת את השלמות הזו – בגוף ונפש – לכל ילדה ולכל ילד.
אני חולמת על היום בו סוסו וכל ילד וילדה בשטחים הכבושים יוכלו לחיות חיים משוחררים מפחד, שיוכלו לבנות את ביתם ללא חשש מהריסה או מגירוש בכוח הזרוע. ואני חולמת על היום בו נערים ישראלים - שכל אחד מה הוא בן להורים אוהבים ודואגים – לא יצטרכו לפלוש לבתים באישון לילה, לעצור ילדים או לעמוד מנגד כאשר מתנחלים שורפים עצי זית או פולשים בכוח לאדמות לא להם.
ובינתיים עד שהחלום הזה יתגשם, אני מסרבת לעצום עיניים או לעמוד מנגד.
// קטי בר
הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל עֲוֹנֹתַי מְחֵה.
עד כמה הבושה אוכלת אותנו מבפנים שאנחנו מסתירים את פנינו.
רק מי שמתבייש במעשיו מכסה את פניו, צבא שיודע שהוא שולח את חייליו לבצע פשעים דואג לכיסויי פנים צבאיים מנומרים, קרביים, סודיים ונושמים שיהיה בריא אומרים אפסנאי הגדוד. לאחרונה שמענו לא מעט אימהות נדרשות לרכוש לבנים שלהם מסיכת פנים טקטית מנדפת זיעה ללוחמים - "עזבי מה שמספקים לנו, עושה פצעים ומחניק" ושולח לינק מותג יוקרה" under armour
צה"ל הוא השנורר הלאומי - כוח אדם זול תקציב של 70 מיליארד שקל בשנה 1/3 הולך לפנסיות תקציביות לבני ובנות 40+. אנחנו עוד זוכרות את הועד למען החייל וחבילות התחתונים וגופיות ששלחנו עם מברשות שיניים וסבון נקה 7, בלבנון סרגנו להם צעיפים וכובעים ובלבנון השנייה השלמנו לילדים ציוד, אפודי מגן קרמיים משקפי רוח ובגדים טרמיים שלא לדבר עד כמה רעבים היו הילדים שלנו כשכל גזלן בכניסה לבסיס ובטרמפיאדה הוא סופר גזלן בשרות המדינה ומכל המלחמות והמבצעים שעברנו ב54 השנים האחרונות אף פעם לא ראינו ולא נדרשנו לרכוש לבנים והבנות שלו כיסוי פנים.
אז עד כמה הבושה אוכלת אותנו מבפנים שאנחנו עוזרות לילדים שלנו להסתיר אותה מפנינו.
חירבת אל-מופקרה וחירבת א-רכיז הם שני כפרים הנמצאים בדרום הר חברון השייכים לגוש של 19 יישובים בשם מסאפר יטא. יישובים אלו (כמו רוב יישובי הספר של דרום הר חברון) נמצאים בשטחי C וכפופים (צבאית ומנהלית) לצה"ל והמנהל האזרחי
אלפי בני אדם החיים בעשרות קהילות פלסטיניות הפזורות בשטח C של הגדה המערבית נמצאים בסכנה ממשית של גירוש ממקום מושבם בידי הרשויות, באמתלות שונות. כאן נרכז את הדיווחים השוטפים המגיעים מתחקירני בצלם על מצב הקהילות ועל ניסיונות הרשויות לגרשן. הקליקו על מקבצי הקהילות (המסומנים במספרים) ועל סמלי האוהלים על המפה כדי לקבל מידע נוסף על הקהילות הנתונות שבסכנת גירוש.