בימים האחרונים הצטרף נשיא המדינה לראש הממשלה ולדוברים רבים של הימין בקריאה להשאיר את המחאה מחוץ לצבא. דוברים אלה מתכוונים לכך שעל המתנגדים למהפכה המשטרית להמשיך להתייצב לשירות מילואים וחובה למרות ההתנגדות שלהם למהפכה.
הדוברים האלה טועים.
גדולי ההוגים של התיאוריה הפוליטית והמשפט מכירים בכך שייתכנו מצבים שבהם יותר לאזרחיה של המדינה הליברלית לנקוט בצעדים של אי-ציות אזרחי וסרבנות מצפון.
אי-ציות אזרחי הוא פעולה פוליטית, פומבית ובלתי-אלימה של הפרת חוק, המבקשת לחולל שינוי במדיניות הממשלה או בחקיקה. הפילוסוף הפוליטי הגדול ג'ון רולס, שהיה פעיל בשנות השישים והשבעים במחאה נגד מלחמת וייטנאם, כתב כי אזרחים הסוברים שחקיקה של הרוב הדמוקרטי חורגת מגבולות הצדק ומנוגדת לעקרונות היסוד של משטר המדינה, רשאים לנקוט בצעדים של אי-ציות אזרחי.
רולס כותב גם שאם אי-ציות אזרחי מוצדק עשוי לאיים על ההסכמה האזרחית, האחריות אינה צריכה לחול על אלו שמוחים, אלא על המנהיגות הפוליטית של המדינה, המקבלת החלטות החותרות תחת עקרונות היסוד של המשטר, ויש סיכוי שהיא תימנע מקבלתן של החלטות כאלה אם תדע שתגובת הנגד של האזרחים עשויה להיות כל כך נרחבת וכל כך קשה, עד כי היא תחתור תחת המשך הפעולה התקינה של המוסדות הדמוקרטיים של המדינה.
סרבנות מצפון היא מעשה פרטי של אדם המבקש להימנע מעשיית מעשה המצווה על ידי החוק, מכיוון שהוא רואה במעשה עוול מוסרי. הסרבן מבקש להשתחרר ממעשה המנוגד חזיתית לעקרונותיו, וההצדקה העיקרית להכרה בסרבנותו היא הרצון להימנע מפגיעה קשה באישיותו. בישראל, צה"ל הכיר בזכות הליברלית לחופש המצפון ומיסד את האפשרות של סרבנות מצפון בכך שהקים "ועדות מצפון", המאפשרות לחייבי שירות וגיוס להשתחרר משירותם מטעמי מצפון.
בישראל התקיימה בעשורים האחרונים סרבנות של אנשי שמאל. סרבני השמאל סירבו להשתתף בפעולות הצבא במלחמת לבנון הראשונה ובשטחים.
בימין הישראלי קיימת מאז מלחמת ששת הימים מסורת של אי-ציות אזרחי וסרבנות מצפון. אי-הציות והסרבנות היו נרחבים ועוצמתיים בהרבה מאלו של השמאל, ולא אחת הם גלשו לאלימות כלפי הצבא והמשטרה. יתר על כן, הימין לא הסתפק בסרבנות; לא אחת הוא פעל בדרך של קביעת עובדות בשטח, שלא על פי החלטות הממשלה. וכפי שאראה בהמשך, ההצדקות לסרבנות הימין לא נסמכו על עקרונות המשפט הישראלי, אלא על ההלכה.
כך, מחברים לא מעטים הציגו את מעשיו של גוש אמונים כמי שחתרו תחת הדמוקרטיה. ההיסטוריון יעקב טלמון כתב: "לפנינו התמוטטות שלטון החוק והסדר הציבורי"; המדובר ב"עלייתן של קבוצות ושל מגמות חוץ-פרלמנטריות הפורקות את עול המדינה ומבקשות להטיל עליה את רצונן בכוח". דברים דומים כתבו גם אחרים, ובהם ההיסטוריון יהושע אריאלי.
בעקבות הסכם השלום עם מצרים, פונתה ימית. רוב תושבי העיר התפנו מרצון. ואולם פעילי ימין, בעיקר אנשי גוש אמונים, וגם חברי כנסת, התבצרו בבתים. בעקבות זאת גלש הפינוי למאבק אלים.
החל מאמצע שנות התשעים הוקמו בשטחים כ-150 מאחזים. טליה ששון, שחיברה את "דו"ח המאחזים", כתבה: "את מקומה של ממשלת ישראל בכל הנוגע להחלטה על הקמת מאחז ומיקומו – תפסו אחרים. 'הקטר המניע' להחלטה על הקמת מאחזים הן מועצות אזוריות באיו"ש, מתנחלים ופעילים". ששון הגדירה אפוא את המאחזים כ"תופעה חברתית-תרבותית של מרד – לא פחות – של המתנחלים נגד ריבונות המדינה".
בסוף שנות התשעים החלה מתפתחת בשטחים תופעת "נוער הגבעות". נערי הגבעות לא רק קובעים מדי יום עובדות בשטחי יהודה ושומרון, וזאת בלא קבלת אישוריהן של הרשויות המוסמכות; הם גם מכתיבים במידה לא מעטה את סדר היום של צה"ל, שפעילותו אמורה להיקבע על ידי הממשלה ושר הביטחון.
עד כאן מעשים. ומכאן לקריאות לסרבנות מצד דוברים של הימין. מאז מלחמת ששת הימים אירעו עשרות מקרים שבהם מאות רבנים, מהם הבכירים ביותר, קראו שלא לציית להוראות הממשלה בדבר פינוי שטחים ומתקנים ביהודה ושומרון ובחבל עזה. תלמידים של הרבנים נהגו בהתאם להוראותיהם. אמנה מקרים ספורים בלבד.
לאחר המלחמה קבע הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה) בפסק הלכה שמסירת חלקי הארץ לידי זרים היא "חטא ופשע", העולה כדי "בגידה", ולכן ממשלה הנוקטת צעד כזה, למרות קדושתה הראשונית, אינה לגיטימית ואין לציית להוראותיה.
ביוני 2003 קבע ועד רבני יש"ע שפקודה לפינוי מאחזים היא "בלתי חוקית בעליל". ימים אחדים אחר כך, קבעו 500 רבני "האיחוד למען עם ישראל וארץ ישראל" כי "נאסר על הממשלה באיסור תורה ברור ומוחלט לפנות מאחז או יישוב".
באוקטובר 2004, קרא הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא לחיילי צה"ל ולשוטרי מג"ב לסרב לפקודה לפנות יישובים במסגרת ההתנתקות של קיץ 2005. בתוך ימים ספורים הצטרפו לקריאה עשרות מרבני הציונות הדתית, ובהם ראשי ישיבות הסדר, ואף ראש מכינה קדם-צבאית.
אנשי הימין מעלים כעת על נס את ההתנהגות הצייתנית של מתנגדי ההתנתקות. אכן, ביולי 2005 נקבצו בכפר מימון עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות. כעשרים אלף שוטרים וחיילים כיתרו את המתנגדים. משך שעות ארוכות נראה היה שהמכותרים יפעלו בכוח כדי לחבור ליישובי חבל עזה (ואם הם היו מצליחים לעשות זאת, ההתנתקות לא הייתה מסוגלת לצאת אל הפועל). בסופו של דבר, בהוראת מנהיגיהם, הראויים לכל שבח, נסוגו המכותרים בלא אלימות, והעימות עבר בשלום.
ואולם באשר לפעולות הצבא בהתנתקות אמר פרופ' יגיל לוי בשנת 2015: "הצבא ניהל הידברות עם ראשי המכינות וישיבות ההסדר, ובסופו של דבר 'גילה רגישות' — כך בלשון הרמטכ"ל חלוץ. במעגלים הקרובים להתנגשות עם המפונים לא נפרשו יחידות שיש בהן נוכחות דתית גדולה, וחיילים שביקשו להשתחרר בכל מיני הסדרים אפורים שוחררו. הצבא לא כפה על חייליו הדתיים להשתתף במשימה שעומדת בסתירה למצפונם או להכרתם הדתית". ("הארץ", 10.12.2015).
קיים הבדל מכריע נוסף, אולי ההבדל המכריע מכל, בין סרבנות השמאל בעשורים האחרונים, והסרבנות של מתנגדי המהפכה שעשויה להתפתח בימים הקרובים, מצד אחד, לבין סרבנות הימין של העשורים האחרונים, מצד שני. סרבנות השמאל, וכן הסרבנות שעשויה להתפתח בקרוב, נעשו וייעשו בגדרו של המשפט הדמוקרטי-ליברלי של המדינה. כפי שהראיתי בפתח הדברים, המשפט הזה מכיר באפשרות של אי-ציות אזרחי וסרבנות מצפון. בניגוד לכך, סרבנות הימין נעשתה תמיד בשם ההלכה, היינו בשמם של תכנים נורמטיביים שאינם חלק מהמשפט הישראלי, והם קיימים מחוצה לו. (מלבד דיני הנישואין והגירושין של יהודים בישראל, ההלכה אינה חלק מהמשפט של הדמוקרטיה הליברלית הישראלית). זהו הבדל מכריע. כדאי לזכור אותו, וכדאי גם לזכור את המעשים האקטיביים של הימין בניגוד להחלטות הממשלה, וכן את קריאות הרבנים שלא לציית להוראות הממשלה, בפעם הבאה שאנשי הימין יקראו לסרבני השירות "אנרכיסטים".
כאשר אזרחים אומרים לממשלתם שהם אינם מוכנים להתייצב לשירות מילואים או לשירות חובה בצבא, כלומר שהם אינם מוכנים עוד לסכן את חייהם, להקריב את חייהם, ולהרוג בכפיפות להוראות הממשלה, הם מסמנים לממשלתם בצורה החזקה והחד-משמעית ביותר שהם אינם מוכנים עוד לשתף עמה פעולה, משום שהיא חוללה לדעתם שינוי משטרי המכפיף את האזרחים למשטר שבעיניהם הוא בלתי צודק ושונה מהותית מהמשטר שבו גדלו ושבו חיו את כל חייהם.
ונשאלת השאלה: באילו נסיבות צריכים בני אדם לפעול בהתאם להכרתם הפוליטית ולציוויי מצפונם אם לא בנסיבות שבהן הם נקראים לעשות את המעשים הקיצוניים ביותר שיכול אדם לעשות בחייו, היינו לסכן ולהקריב את חייו, ולהרוג בני אדם אחרים?
ושאלה נוספת שמתעוררת היא האם מתקבל על הדעת שמדינה תהיה רשאית לתבוע מאזרחיה לעשות את המעשים הקיצוניים האלה כשהאזרחים אינם מזדהים עם משטר המדינה שמכוחו מופנות אליהם התביעות למות ולהרוג. כן, דברים מעין אלה מתקבלים על הדעת במשטר דיקטטורי, שבו נתפס האזרח מכשיר בשירות האינטרסים של מנהיגות המדינה. ואולם במדינה הליברלית המדינה היא המכשיר והאזרח הוא הריבון. כשהאזרחים מתנגדים למשטר המדינה, הם ימצאו עצמם נלחמים ממילא להגנת מדינתם במצבים של הגנה עצמית, כדי להגן על חייהם. זאת, בהתאם לחוק הטבע הבסיסי של שימור החיים. ואולם במצבים שאינם עולים כדי הגנה עצמית, ממשלה אינה יכולה לכפות על אזרחיה סיכון של חייהם, הקרבת חיים והרג אם האזרחים אינם מקבלים על עצמם את עיקריו של משטר המדינה שבגדרו פועלת הממשלה.
ולסיום, רולס והוגים אחרים, ובהם חנה ארנדט ויוסף רז, כותבים שמותר לנקוט בצעדים של אי-ציות אזרחי רק "כמוצא אחרון", כלומר רק לאחר שהפעולות הפוליטיות המקובלות נכשלו. ככל הנראה, ככל שהמדובר בניסיונות להשלטת הפוליטיקה על מינוי השופטים טרם הגענו לשלב הזה – עדיין מתנהל הליך פוליטי בחסות הנשיא, ואם כך, בעת כתיבת הדברים האלה, אין מקום לצעדים של אי-ציות אזרחי. ואולם מאז 1 בנובמבר 2022 נפל דבר נוסף בישראל: ההסכמים הקואליציוניים עם חמש מפלגות תיאוקרטיות, שאם הם יתממשו ישראל תהיה מדינה שונה לגמרי. (חלק מההסכמים כבר מתחיל להתממש). המאבק בהסכמים הקואליציוניים הוא שמתיר כעת את הצעדים של אי-ציות אזרחי.
זה קורה בשמנו. אנחנו שולחות את הילדים שלנו לבצע משימות שנכפות עליהם שהכתם המוסרי והצלקות הנפשיות שלהם ילווה אותם כל ימי חייהם.
הגיע הזמן להגן גם עליהם.