בדרך לקלפי בפעם החמישית בבחירות לכנסת ה25 תזכרי שאין דמוקרטיה עם כיבוש. השחיתות הפוליטית, הגזענות, האלימות, אבדן החינוך, הזהות והרוח הישראלית, המשיחיות המוסר והערכים צומחים ומטופחים בערגות הגזל, המרמה והעושק של הרווחה, הפריפריה, התחבורה, הבריאות החינוך של המתנחלים בשטחים הכבושים. מידי שבוע נזכיר לנו ולכן מי היינו, מה עשינו ומה צריך לעשות כדי לשמור על רוח התנגדות, לראות את מה שקורה ולשמוע את נביאי האמת ולצעוד לקלפי שאנחנו יודעות במי אנחנו בוחרות ומי יהיה הנבחר.ת שיוציאו אותנו מהבוץ הזה ביהודה ושומרון.
"נאילה והאינתיפאדה", סיפור על אהבה וחופש
צעירה פלסטינית, נאילה עאיש שמה, נעצרה בעודה בהיריון, עונתה במעצר, הפילה, לא זכתה לטיפול רפואי, ומערכת הביטחון הסתירה את דבר מעצרה במשך חודש שלם. המידע היה בידי עיתונאים בכירים בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה, אבל הם בחרו לא לפרסם אותו משום שהמשטרה הכחישה שהיא מחזיקה עצירה בשם נאילה עאיש. רק על אורן כהן, עיתונאי "חדשות", ההכחשות של המשטרה לא עבדו. הוא החליט לפרסם וגרם למשטרה להודות שהסיפור נכון.
יותר משלושים שנה אחרי, בראיון למירון רפופורט לרגל הקרנת הסרט "נאילה והאינתיפאדה", הוא מספר: "כמעט לא הייתה פעם שסיפור שקיבלתי מפלסטינים התברר כלא נכון, ואני מדבר על רמות דיוק מדהימות. לעומת זאת, כל התגובות שקיבלתי מגורמים רשמיים לא היה בהן כלום. הייתי יכול להיות ברצועה, כשמסביבי יורים גז מדמיע וירי חי ויש פצועים והרוגים, ומדובר צה"ל היו אומרים לי שהמצב שקט. פיתחתי חוסר אמון מובנה בתגובות של הגופים 'שלנו'" >>> לראיון המלא
נאילה והאינתיפאדה, סרטה של הבמאית ג'וליה באשה ("בודרוס", "השכונה שלי") שהוצג בפסטיבלים ברחבי העולם, ברמאללה, עזה וביירות, מתאר את סיפור חייה של נאילה עאיש, סטודנטית צעירה ופעילה פוליטית בעזה של שנות ה-80. סיפורה האישי של אישה אחת, ששילמה מחיר יקר על אומץ ליבה, מוצג על רקע התקופה שבה ההתקוממות העממית הובילה לראשונה את ישראל ואת העולם כולו להכרה בזכות הפלסטינית להגדרה עצמית. הסרט משלב קטעי ארכיון בלעדיים, אנימציה מקורית וראיונות נדירים, ומביא אל קדמת הבמה את המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש ולמען צדק ושחרור מגדרי ולאומי.
ההחלטה של יוצרות הסרט לפנות לקהל הישראלי באופן ישיר ולהקרין את הסרט בחינם אונליין נעשתה מתוך כוונה לאפשר לכמה שיותר צופות וצופים להיחשף לזווית שונה לחלוטין ממה שהם מכירים על האינתיפאדה הראשונה. אנא שתפו ועזרו לסרט ולמסר של הגיבורות שלו להגיע לכמה שיותר מסכים ברחבי הארץ.
הסרט "נאילה והאינתיפאדה" זמין באופן בלעדי ב"שיחה מקומית" לצפייה חופשית לכל מי שנמצאים פיזית בישראל-פלסטין. לצפייה בסרט עם כתוביות לערבית ניתן להכנס ללינק הזה. גרסה עם תרגום לאנגלית ניתן למצוא כאן. גם בשתי השפות האלה הצפייה זמינה רק לגולשים מהארץ.
#01 האינתיפאדה הראשונה – לא מה שזכרתם
האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 87', היא סיפור של פילוסופיה קומוניסטית של התארגנות, הנהגה נשית וקבלת החלטות דמוקרטית. לא פחות. ולמרות זאת, כמעט כל מה שאנחנו זוכרים זה אבנים ואלימות.
אחד הדברים המדהימים באינתיפאדה היה ההשתתפות הנשית. חלק מהרציונל ויתרון גדול של מאבק בלתי אלים הוא האינקלוסיביות שלו – לעומת מאבק אלים שמדיר קבוצות רבות, מאבק בלתי אלים מאפשר השתתפות רחבה בהרבה של האוכלוסייה. אותן התארגנויות נשים שנוצרו לפני האינתיפאדה נכנסו לתוך ״הוועדות העממיות״ שארגנו וריכזו את המאבק, כך שרוב הוועדות העממיות הונהגו והופעלו בידי נשים.
בין דצמבר 1987 למרץ 1988 – נשים לבדן עשו יותר מ־100 הפגנות. הגיע הזמן לספר את הסיפור האמיתי של האינתיפאדה הראשונה יניב ג'ונם דניאל ברודסקי - הפורום לחשיבה אזורית מכון ון ליר
שמונה חודשים לפני שפרצה האינתיפאדה, כתב הסופר דוד גרוסמן טקסט שחזה את הצפוי לקרות. "הזמן הצהוב" כונה המסע שערך אז בשטחים, ושכונס לגיליון מיוחד של השבועון "כותרת ראשית". "מזה 20 שנה אנו חיים במצב מסולף ומופרך, התלוי על אשליות, על שיווי-משקל רופף שבין שנאות לחרדות, במדבר רגשי ותודעתי והזמן העובר הופך אט-אט לישות נפרדת, כבדה, התלויה מעלינו כשכבת אובך מצהיבה, מחניקה", כתב גרוסמן באפריל 1987.
#02 מאפייניה הייחודיים של אינתיפאדה II במערכות ישראל
במהלך האינתיפאדה, תמונת המצב הייתה שונה במידה רבה. אישים בכירים ביותר בתוך הממסד הביטחוני ובתוך צה"ל, מפקדים עטורים אותות גבורה והצטיינות שאיש לא יכול היה להטיל ספק ביושרם הציבורי ובכשרותם המקצועית, קראו לעם שלא לשקוע באשליות בדבר הניצחון. הם הבהירו כי חייבים ללכת להסדר מדיני וכי רק הוא ישים קץ לאלימות הפלסטינית.
הבולט ביניהם היה האלוף עמרם מצנע, שהיה אלוף פיקוד המרכז בעת שפרצה האינתיפאדה הראשונה. בהתבטאויות רבות הוא נתן ביטוי מודגש לעמדתו הנחרצת, לפיה לא ניתן להגיע להכרעה צבאית בעימות עם ארגוני טרור, וכי רק הסדר מדיני יוכל להביא לרגיעה שישראל כה מחכה לה. הסכסוך הפלסטיני, שבעצם הוא היום לב העימות הצבאי! טרוריסטי שאיתו אנחנו מתמודדים, סוחט מאיתנו לאורך השנים האחרונות את כל האנרגיות, לא רק את המשאבים הכספיים, ממש את כל האנרגיות... נדמה לי שרוב תושבי מדינת ישראל מבינים היום אולי יותר טוב מה שהבינו לפני יותר משנתיים, ואני אמרתי את זה כבר לפני הרבה מאוד שנים: אין פתרון צבאי לסכסוך שלנו עם הפלסטינים. חשוב שנבין זאת. סיסמאות של תנו לצה"ל לנצח, שהן פוליטיות בעיקרן, אבל יש להן כמובן כביכול איזו שהיא משמעות מקצועית עניינית, הן סיסמאות שווא. אין פתרון צבאי, כמו שגם הטרור לא יצליח לכופף למדינת ישראל את היד ולא יצליח לכפות על מדינת ישראל ותושביה הסדרים, הסכמים או פתרונות הפוגעים בביטחונה ובאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. לצבא ולכוח הצבאי יש משמעות גדולה מאוד, חשיבות גדולה מאוד גם במאבק הזה כנגד הטרור הפלסטיני, וכמובן בנושאים רבים אחרים הקשורים בביטחונה של 5 מדינת ישראל. אבל חשוב שנבין שאין פתרון צבאי, אין פתרון כוחני בלבד
המשך בשבוע הבא בינתיים אתן מוזמנות להצטרף לקריאתנו #תוציאו_את_הילדים_שלנו_מהשטחים_הכבושים
