אתמול הרגשתי לא בטוחה.
אני לא מדברת על הביטחון במחאה, בזה אני בטוחה יותר מאי פעם. אני מדברת על תחושה של חוסר ביטחון פיזי ממשי.
להפגין בבלפור אני תמיד עולה ללא סממנים חיצוניים. ירושלים, בכל זאת, אי אפשר לדעת כמה חמום מוח יהיה מי שתפגוש בדרך.
דפנה עפרון
אבל אתמול זה היה הרבה יותר מזה, הרגשתי שאני לא נשמרת על ידי הגורמים שאמורים להיות אחראים לשמירה על הסדר וביטחוני האישי.
זה התחיל ברחוב עזה, כששקית נילון מלאה במים התנפצה לרגליי מחלון מוחשך,
זה המשיך כשהשלט "שמאלנים בוגדים" נפרש מול הצועדים ומול חבורת ילדים דתיים שחזרו וחזרו באוזניהם ש"אלו בוגדים" ואף שוטר לא ראה לנכון לשלח את המסית משם.
זה המשיך כשרם נעלם מעיניי והסתבר שנתקל באדם זקן שפשוט עמד עם צינור והתיז מים על המפגינים. הרי אם זה היה הפוך כבר מזמן היה אזוק בידיו וברגליו בדרך לאוטובוס העצורים.
זה המשיך עם עדי שהותקפה והיתה עדה לתקיפה פיזית של אישה צעירה ואף שוטר לא שעה לתחינותיה של נאוה לסייע.
זה המשיך במעצרי שווא אלימים, עימותים במחסומים, זעם ותסכול של המפגינים.
זה המשיך עם מפגינה מבוגרת שניסתה להגן על מפגינה צעירה ונקלעה למפגן אלימות מחריד במיוחד כשהיא מוטלת על הכביש ושוטר רוכן עם ברכו עליה עד שנזקקה לפינוי לחדר מיון.
וזה המשיך כשלקראת סוף הערב כבר הוצפה הכיכר בחורשי רע, זה היה סמיך כמו עשן מכוניות ובכל רגע הבטתי מסביבי, מאין יבוא עזרי?
דוקא ברגע הזה הגיעו הצעירים מגוש עציון, מצוידים בטופי בעטיפה אדומה, בחיוך רחב ועם כרטיס קטן. אחדות ישראל הם אמרו. אמן, עניתי.
מודה שקינן בי ספק, האם אוכל לתת אמון בסוכריה התמימה למראה?
גילוי נאות - אכלתי אותה, הבוקר. אני עדיין בריאה, אך לא שלמה. כפי שאמרתי, משהו התערער.
השיא הנורא היה לאחר שנפתח הכביש. ענת כמעט נעצרה, אפרת חטפה דו"ח כשתיעדה ואז אישה צעירה התיישבה במרכז הצומת ולא הסכימה בשום אופן להתפנות. משלב די מוקדם היה ברור שלא מדובר במפגינה עיקשת סתם. היא היתה מה שנקרא "לא בסדר", על הספקטרום, אבל זה לא מנע מהמשטרה לגרור אותה על הרצפה עד לאוטובוס העצורים, להעלות אותה בכוח ולהתעלם מכל רגש אנושי של חמלה כלפי אישה צעירה שאינה יודעת עוד את נפשה מרוב זעם ואימה. לאחר צעקות מלירון ומו"מ ממושך היא שוחררה בהתערבותה של קטי. כמו חיה פצועה היא המשיכה להשתולל, לקלל, לזרוק מכל הבא ליד. לא הופתעתי כשהגעתי הביתה, לקרוא שהיא ניפצה את חלון האוטובוס ונעצרה שוב.
אני בטוחה שהמראות והקולות מלווים את השוטרים, את הסמויים, את המגבניקים, את היסמניקים גם כשהם הולכים הביתה. הם חוזרים ומהדהדים.
לפעמים זה משעשע אותי, שהשוטר מגיע הביתה וכל מה שמתנגן בראשו זה "הון, שלטון, עולם תחתון".
אתמול לא הרגשתי משועשעת. הריקבון שפשה בקרבנו התפשט עד כדי כך שהרגשתי מופקרת ברמה הקיומית המיידית.
זה לא מרתיע אותי כהוא זה, רק מאוד מאוד מעציב.