"כזאת אני", זו הקריאה הראשונה ששמעתי בילדותי את אימי מתריסה לעומת אבי, שהביע הסתייגות כמעט אלימה כלפיה, אישה בת ה30 שאמרה לו 'אני בוחרת בבגין'. בחירתה אז בשנות ה60 בבגין הייתה סמרטוט אדום שאבי לא הצליח לנקות אתו את הבושה על האשה שאיתו.
היום, אני מקדישה לאימי, הנושקת ל90, את רגעי החסד המופלא שהעניקה לי כבת יחידה בין שלושה אחים.
מידי בוקר עם שחר הייתה משכימה קום ומעירה אותי לשעה שהיא שלנו, הייתה מברישה את שערותיי הארוכות באיטיות רבה ברכות ובאהבה ומשתפת אותי במחשבותיה על המקום שבו החיים הציבו אותה ללא אפשרות בחירה ובריחה.
על המעבר מהחופש והעצמאות שהיו בנעוריה במרוקו והכליאה שחשה בחייה כאשת איש שלא בחרה והאימהות שסגרה עליה. כשסיימה לקלוע את צמותיי העירה את שאר בני הבית ומה שנאמר בינינו נשאר שלנו.
הסודות הקטנים של אמא שלי על חייה עשו אותי מי שאני היום.
"כזאת אני" אמרתי לאבי כשהגעתי כמו אחיי עם בגדי ב' ונשק הביתה, כשהתחתנתי בגיל 21 והתגרשתי בגיל 22 עם תינוקת. כזאת היא אמא שלי שהייתה איתי ולצידי בבחירות שלי שהעניקה לי את הכוח והרוח להבין שהתנגדות היא חופש.
ביחד עם אימי, שלקחה לעצמה את זכות הבחירה ואני שבחרתי לחיות את חיי כמו שאני רוצה אותם: חופשיים, לא תלותיים, יצירתיים ומאתגרים מכל בחינה שהיא - אשה, מזרחית, גרושה, חד הורית.
בימים אלו אחגוג 66 שנים של התנגדות וחופש כמו שהסבתא שלי הייתה אומרת: "אין כיסים בתכריכים".
קטי בר
לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל
"המהפכה הפמיניסטית לקחה על עצמה לעקור את הפטריארכיה מיסודה ולשנות סדרי עולם. זו איננה משימה קלה. בשנות העשרים הבטיחו הפמיניסטיות את זכות ההצבעה לנשים, יצרו מערך של טיפול בגיל הרך, טיפול ושירותי בריאות לאמהות וילדיהן והשפיעו על שורה של חוקים וזכויות לנשים שהיו לחלק ממדיניות הרווחה של ישראל. בשנות השבעים הן התעקשו על הזכות להפלה חופשית, העלו על סדר היום הציבורי את בעיית האלימות, הקימו מארג שלם של מקלטים לנשים מוכות, מרכזי סיוע לנפגעות אונס וקווי חירום. הן הניחו את היסוד לשורה של הישגים שהתרחשו בשלושים השנים האחרונות כגון שוויון ההזדמנויות בעבודה ושינוי היחס לנשים בחקיקה ובבתי המשפט. זוהי מהפכה שכמעט לא היה לה הד בספרי ההיסטוריה ובתרבות הפופולארית. קורות המאבקים הללו והנשים שהובילו אותם אינם מוכרים לקהל הרחב. במיוחד קיימת התעלמות מן ההשפעה שהייתה למאבקים אלו על כל אחד ואחת מאיתנו ומן השינויים שהיא חוללה בחברה כולה. המילה פמיניזם עדיין מלווה, לעתים קרובות, בחשיבה סטריאוטיפית ובדעות קודמות.
מטרתו של ספר זה, המבוסס על מחקר שעשיתי בשנים 2001-1996 לצורך כתיבת דוקטורט באוניברסיטת חיפה, לספר מעט מן ההיסטוריה הזאת ולהפוך את הפעילות הפמיניסטית וקורותיה נגישים לכל."
מחבר/ים: חנה ספרן
שם ההוצאה: פרדס הוצאה לאור בע"מ
שנת ההוצאה: תשס"ו - 2006
מירי רוזמרין
התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר־אילן
"רק בנוכחותה של תקווה, שהיא ההופכת את קשיי החיים הפמיניסטיים לנסבלים ומוצדקים (Ahmed 2, 2017.) הקריאה לתקווה כרגש פוליטי הצופה פני עתיד איננה צריכה להיות מובנת כפנייה אל רוח האדם או כמהלך מופרט כלשהו של גיבוש עוצמות אישיות. תקווה היא אָפקט פוליטי שעניינו מאמץ יצירתי לקראת עתיד אלטרנטיבי, שאינו מציית לגמרי לכוחות המעצבים את המציאות בהווה. התקווה, עם רגשות פוליטיים אחרים, היא משאב פסיכו– תרבותי חיוני לחיים פוליטיים המחויבים לשינוי חברתי..."
הקיום האנושי אינו קיום בנפרדות, אלא קיום שלוב – "אנחנו קיימים"
ב'מיתוס' קאמי איננו מתייחס ובוודאי שאינו מדגיש את ההקשר החברתי וההדדי. הוא מתמקד בחוויה הפרטית של האדם היחיד אל-מול האבסורד ובשאלה האם וכיצד יש לחיות את החיים הללו המאופיינים בהיעדרו של היגיון מסדר, את החיים האבסורדיים האלה. ריבוי הפרשנויות המעוותות לרעיונות שהביע במיתוס ומוראותיה של מלחמת העולם השנייה הביאו אותו לכתוב את 'האדם המורד', חיבור שמטרתו להבהיר שהצורך של הפרט בהתמודדות אישית עם האבסורד אין פירושה התנכרות ליתר בני-האדם, חוסר אחריות הדדית או הרשאה לרצח. ב'מרד' הוא מבהיר שעצם קיומו של המרד של היחיד נובע מההכרה שיש משהו באדם באשר הוא אדם אשר מתנגד לכל ניסיון לשעבוד ודיכוי. העובדה שאנשים מסכנים ומקריבים את חייהם למען חירות ושוויון, או מתוך חוסר נכונות לקבל מציאות של כפייה ושעבוד, מהווה על פי קאמי הוכחה מעשית לכך שהם מבחינים שיש משהו ברוח האנושית שמתעלה מעל הקיום הפרטי והאישי. עצם החוויה של הקיום באבסורד, כך קאמי, מרמזת למהות אנושית. התנועה של המרד – ובמיוחד הגילויים הקיצוניים של ההקרבה – מהווים הוכחה לקיומה של המהות הזו ומאשרים שהקיום האנושי אינו קיום בנפרדות, אלא קיום שלוב – "אנחנו קיימים".
מתוך: חינוך על-פי הפילוסופיה הדיאלוגית הקו-אקזיסטנציאליסטית: קריאה מחודשת ב'על המעשה החינוכי' למרטין בובר
אל-בר, אסף סאטי, חמלה רדיקלית: לקראת פדגוגיה דיאלוגית בודהיסטית – תרגום חינוכי של הבודהיזם המעורב חברתית תוך דיאלוג עם הגותם של אריך פרום ומרטין בובר, ירושלים: האוניברסיטה העברית: חיבור לשם קבלת תואר דוקטורט בפילוסופיה, 2020, עמ' 320-332.
הארץ דעות
יואב גרובייס
להתנגד למשטר החדש זה קודם כל לשמור על צלם אנוש. זה לעשות כל מאמץ לא להיכנע להלך הרוח הפראנואידי, שהוא הדלק של השנאה והפילוג. לא להיכנע ליצרים האפלים שמקננים בכל אדם באשר הוא אדם. לשמור מכל משמר על החמלה. לזכור שכל בני האדם נבראו שווים ולקיים את הציווי ״ואהבת לרעך כמוך״ בכל מקום – בבית, ברחוב ואפילו בכביש.
להתנגד למשטר החדש זה לשמור על חשיבה חופשית. זה לעשות כל מאמץ לא לתת לפחד לשתק אותה. להקפיד להחליף סימני קריאה בסימני שאלה. לא לפחד לדבר על שום דבר, כולל עם עצמנו. לטפח את היצירה, את האמנות ואת התרבות. לצרוך אותן כמו היו אוויר לנשימה, ואם צריך - להגן עליהן בגופנו.
להתנגד למשטר החדש זה לא לוותר על הזהות היהודית. זה לסרב לוותר על היסטוריה הפרטית והקולקטיבית ועל עולם ומלואו של רוח ומוסר. להתנגד זה לדחות מלחמה על הדת עצמה, אלא רק על הכוהנים המושחתים שחטפו אותה לצרכיהם הנלוזים. היהדות לא שייכת למי שמתיימר לדבר בשמה ורק מבזה אותה.
להתנגד למשטר החדש זה להפריד בין נבחרי ציבור לציבור שהצביע להם. זה לזכור שאדם הוא יותר מאשר הפתק ששם בקלפי. שבני אדם פגיעים לפחדיהם הקמאיים ושהפחדים הללו יכולים להוביל אותם לבחור בחירות איומות שבעתיד יתחרטו עליהן חרטה עמוקה. מי שנושא באחריות לפילוג ולשנאה, לבּוֹרוּת ולרצון לטפח אספסוף אלים הם הפוליטיקאים ולא בוחריהם, גם אם האחרונים נסחפו בזרם העכור. בתי עסק, מוסדות וחברות, לעומת זאת, הם כבר סיפור אחר. כל בית עסק, מוסד ציבורי או חברה פרטית שנוהגים באפליה, בגזענות או בחוסר סובלנות צריכים לשלם על כך את מלוא המחיר.
להתנגד למשטר החדש זה לא לעשות שום הנחה לאלה שאמורים לשמש לו אופוזיציה. רצה הגורל וההיסטוריה ייעדה להם לא ג׳ובים מפנקים ולא שררה, כי אם את התפקיד החשוב ביותר שהיה לנבחרי ציבור במדינת ישראל מאז הקמתה. מי מהם שלא ישכיל להבין את גודל השעה צריך לעוף הביתה. עליהם לתקוע יתד באולפני החדשות בארץ ובעולם ולא להפסיק לטווח - ולו לשנייה אחת - את המשטר החדש. עליהם להיות ברחובות. עליהם לסרב לשחק לפי כללי המשחק עם מי שרמס את הכללים הללו ברגל גסה. אל להם לקיים קשרי עבודה מחויכים עם נבחרי הציבור של המשטר החדש; הללו אינם עמיתים לגיטימיים יותר, כי אם יריבים מרים.
להתנגד למשטר החדש זה להוקיע כל גוף תקשורת, כל עיתונאי או עיתונאית המשרתים אותו, ובכך מועלים בשליחותם הקדושה. זה לסרב לצרוך תקשורת שלא מציגה עובדות מאומתות, שאינה מבקרת את המשטר ומשתפת פעולה עם תעמולת השקר הרעילה שלו. זה להטיל ספק בריא לגבי התוכן של כל דיווח חדשותי, לגבי המועד הספציפי שבו הוא מדוּוח ולגבי הסיבה שבגינה אנחנו למדים עליו.
להתנגד למשטר החדש זה לסרב לקחת חלק בכל אירוע ממלכתי רשמי. זה להדיר רגליים מכל טקס שמתקיים בחסות המשטר, קדוש ככל שיהיה: לא טקסי יום הזיכרון, לא טקס יום העצמאות, לא טקס הענקת פרס ישראל, אפילו לא חידון התנ״ך - כלום. המשמעות היא גם לא לקבל כל פרס או אות הוקרה מטעמו של המשטר החדש. אני בטוח שהוא ימצא די והותר מדליקי משואות בקרב הפירומנים ששותפים בו.
להתנגד למשטר החדש זה לסרוק בשבע עיניים כל תוכן שמועבר לילדינו במערכת החינוך הממלכתית. זה לעמוד על המשמר מפני כל סוג של אינדוקטרינציה בתחפושת של ״מסורת״, ״מורשת״ או כל מילה מכובסת אחרת, שתכליתה לזרוע בגיל צעיר את זרעי הפורענות שמהם צומח הפרא של המשטר החדש. זה אומר שיש שיעורים שהילדים לא יקחו בהם חלק, שיש ימים שלא הולכים לבית הספר ושיש טיולים וסיורים שלא יוצאים אליהם. זה לתת גב מלא לכל מורה שאמיץ דיו להישאר נאמן לתפקידו - ולא למשטר החדש. מי שיכול וידו משגת, צריך להוציא את ילדיו מבתי הספר של המשטר החדש.
להתנגד למשטר החדש זה להתייצב מאחורי חיילים ושוטרים שיסרבו למלא פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן. עבורם, להתנגד זה לא לפחד לשאול שאלות בכל מקום שבו הפקודות מתנגשות עם צו המצפון ולאחוז בו חזק-חזק גם אל מול הרוחות הרעות ביותר. זה לזכור ששבועת האמונים של כל משרתי המדינה היא למדינה ולאזרחיה, ולא למשטר העומד בראשה.
להתנגד למשטר החדש זה להבין פעם אחת ולתמיד שהכיבוש הוא אם כל חטאת. שהגענו לאן שהגענו בראש ובראשונה משום שלא השכלנו לשים לו סוף. שראשי מפעל הכיבוש הם מקימי המשטר החדש ומחרבי מדינת ישראל בתוך שטחה הריבוני. לכן, להתנגד למשטר החדש זה לסמן גבול ברור שאותו לא חוצים – לא פיזית ולא חומרית. הסיבה הכשרה היחידה לנסוע לשטחים היא כדי לגלות סולידריות עם בני העם הפלסטיני. למעשה, זו פסגת ההתנגדות למשטר החדש.
יו"ר הפורום החילוני, ד"ר רם פרומן, כותב ב"הארץ" על הדרך היחידה שנותרה לציבור החילוני לשמר את ערכיו ולשרוד כאן. מסכימים?
מתוך המאמר:
כולנו עומדים משתאים למול הממשלה החדשה, שכולה בליל של דת, לאומנות, חורבן מערכת המשפט ושחיתות. אנחנו מרגישים שכל ערכינו מבוזים, ושהמדינה הולכת לכיוון שחור ואפל. עלינו להפנים שזוהי רק ההתחלה. הן הדמוגרפיה והן רוחות הזמן ימשיכו להעמיק את המגמה הזאת. תפישת העולם שלנו, החילונים, נמצאת בידי מיעוט שעוד ילך ויקטן...
אנחנו חייבים להבין שלא נוכל לעמוד מול המגמה הזאת. זה נהדר שכולנו מוחים — ואתנו ההיי־טקיסטים, בכירי המשק, מובילי התרבות, בכירי עורכי הדין — אבל המחאות האלו חסרות משמעות. חבל להשחית אנרגיה בקרבות אבודים.
הדרך היחידה שבה נוכל לשמר את ערכינו ולשרוד כאן היא להתנתק ולהתבדל. איש לא עושה זאת בחדווה. כולנו חונכנו על ממלכתיות, ערבות הדדית, סולידריות לאומית. כולנו היינו רוצים לחיות במדינת ישראל אחת מתוקנת. אבל זה לא יקרה בעתיד הקרוב, ומי יודע אם בכלל. לדבוק בממלכתיות כיום, במצב הנוכחי של מדינת ישראל, זו לא אצילות נפש, זה עיוורון מסוכן. כבר שנים אנחנו מנסים ללכת בתלם הזה, ומצבנו רק הולך ומידרדר. כיום, כשאנחנו על סף תהום, דבקות במלחמה הלא נכונה תוביל אותנו לאבדון.
אנחנו לא נצליח לשנות באופן מהותי את הכיוון. לא נצליח לשכנע את הצד השני — אנחנו לא מעניינים אותם. הם שלמים בגישתם. טוב להם הכיוון, וטוב להם לראות אותנו נופלים. מספיק להשלות את עצמנו שהמהפך נמצא מעבר לסיבוב.
לכן, במקום לעסוק במחאות חסרות סיכוי, בואו נתחיל לבנות את העצמאות החילונית שלנו. בואו נייצר ישויות אוטונומיות שבהן נוכל לחיות לפי ערכינו ולא לפי ערכי העבריינים שהשתלטו על הממשלה. אוטונומיות שבהן נוכל לחנך את ילדינו לפי דרכנו, ולא לפי דרכם של הדתיים, הלאומנים, הגזענים וההומופובים שהשתלטו על משרד החינוך; לממן תרבות ומדע, ולא לימוד תורה; לחתור ליחסי שכנות טובים עם הסובבים אותנו; להיפתח לתרבויות העולם ולכבד כל אדם באשר הוא אדם.
יש שיראו בגישה כזו תבוסתנות. כמה הם טועים. אני קורא להם אנשי לטרון. במלחמת העצמאות שלטה התפישה שלא תיתכן עצמאות ללא כיבוש לטרון. פעם אחר פעם ניסו לכבוש את הפסגה הזאת ללא הצלחה ותוך אבדות רבות. עד שמישהו חשב שבמקום לכבוש אפשר לעקוף. סללו את דרך בורמה, ולטרון נותרה מובלעת ירדנית שפונתה ללא קרב במלחמת ששת הימים. גם כאן המדינה היא לא זירת הקרב היחידה, והממשלה אינה הפסגה שחייבים לכבוש בכל מחיר. הגיעה שעת המעקפים.
הוויתור על המכלול יציל אותנו. הבה נלמד מיוחנן בן זכאי, שהבין שכדי לשמר את תרבותו צריך להקריב את ירושלים, להימלט משם בארון ולהקים את יבנה. הבה נלמד מדוד בן-גוריון, שהבין שנכון להסכים לחלוקת הארץ ולוותר על שלמותה כדי להבטיח מדינה. גם עתה עלינו לבחור בחלוקה אם ברצוננו בחיים ראויים וערכיים.
איש לא יגיש לנו עצמאות חילונית על מגש של כסף. נצטרך להיאבק כדי להשיג אותה. אבל אם רק יתאחדו כל ההיי-טקיסטים, ובכירי המשק, ומובילי התרבות, ובכירי עורכי הדין, וימקדו את כל יכולותיהם ומשאביהם במטרה הזאת; אם רק יתעורר סוף סוף הציבור הרדום והמפוחד שלנו ויתאחד סביב מטרה בת השגה; אם רק נאזור אומץ כדי להיאבק גם כשיש לכך תוצאות לא נעימות — אין מי שיוכל לעמוד מול הכוח שלנו.
יש מי שקשה לו עם הרעיון של עצמאות חילונית ומנסה להסתתר תחת מילים רכות יותר — אוטונומיה ליברלית, פלורליסטית. גם זו טעות. הדת היהודית היא קולקטיבית במהותה, וכל אדם דתי מחוייב בסופו של דבר ל"התחזקות" הקולקטיב. בליברליזם לעומת זאת, יש מרכיב אוטו־אימוני: הפלורליזם כלפי מי שבעצמו איננו פלורליסט מסכן את הליברליות כולה.
הפלורליזם שלנו הוא המנגנון שדרכו הדת והדתיים חודרים לחיינו על מנת לשנותם. אסור ליפול למלכודת הזאת. במצב העניינים כיום, עלינו לאמץ "ליברליזם מתגונן" — כלומר, להבין שכדי לשמר חילוניות ליברלית, אנחנו חייבים להיות פחות פלורליסטיים כלפי הדת והדתיים. עדיף לוותר …