ישנם רגעים שהגוף והנפש זקוקים למנוחה, להיטען ולהתרומם מחדש.
אתמול היה יום כזה ולכן שמחתי כשרוני הציעה לנסוע להצטרף בחמד לשיירות המגיעות מצפון ומדרום. בשעת צהריים יצאנו לנטף לאסוף את אח"י שווה, בעזרתם של עוזי ושמואל העמסנו אותה על הגג ונסענו למחלף.
דפנה עפרון
התשואות כשעברנו על הגשר חיממו את ליבנו והצטרפנו למאות המפגינים הממתינים לשיירה. האוירה היתה מחשמלת. שונה מהתחושה שבעמידה בצמתים בירושלים.
אני אוהבת את העיר הזאת כל כך, אבל יש בה משהו שמזמן נוקשות, קור, זרות. כך לדוגמא, לא יכולתי להעלות על דעתי להפקיר את הצוללת ואת הרכב שלי ברחוב הירושלמי מחשש לפגיעה.
כך גם בהמשך הערב, כשהגעתי לבלפור. היו רחשים על הכלה של המשטרה, אבל משהו בהתנהלות מתחילת הערב: כמות המחסומים, המיקום שלהם, כמות המכתזיות שחיכו בנקודות שונות, הפרשים... משהו באוירה אמר לי הפוך, שתהליך הדה-לגיטמציה והדה-הומניזציה של ההפגנות והמפגינות.ים הולך ומעמיק.
העמידה לצד הנשים האמיצות מאמהות על המשמר המתריעות כבר שנים על היחס הסלקטיבי בו נוקטת המשטרה חיזקה את התחושה.
התחלתי ללכת לכיוון הבית, הבנתי שזה לא יום שבו אוכל להכיל עוד.
בדרך מהמקום בו חניתי ברחוב אחד העם נפתח המחסום, שמחתי שלא אצטרך לעשות סיבוב כדי להמשיך, אבל עד מהרה גיליתי שהמחסום הבא עדיין סגור. 5 מכוניות נאלצו לחזור אחורה ברוורס, אבל לא זו הנקודה. כשהגעתי חזרה ברוורס למחסום הפתוח, לניידות ולשוטרים פתחתי את החלון וקראתי 'סליחה' ושוב 'סליחה' כדי להגיד להם שיש פה הטעיה. איש לא ההעיף עליי מבט. יצאתי מהרכב ופניתי אליהם :'לא הגיוני לפתוח מחסום שיוביל מכוניות למחסום הבא'. רק אז הואיל אחד היסמניקים לפנות אליי בקול והחזקת גוף מאיימת 'כן, בגלל זה אנחנו סוגרים לכם'. לא 'סליחה טעינו', כלום, כאילו שלטרטר אזרחים זה סביר. אז נחו עיניי על ערימות צואת הסוסים שנותרו על הכביש בעיבורה של עיר ולא התאפקתי 'ובאותה הזדמנות אפשר גם לנקות כאן אחריכם' אמרתי. הוא זרק בי מבט מאיים והתחיל להתקדם לעברי, נכנסתי לרכב וברחתי.
אירוע קטן ושולי, אבל מאוד מייצג את העדשה דרכה רואה אותנו משטרת ירושלים - מטרד שניתן לעשות בו כרצונם.
הגעתי הביתה והבנתי עד כמה חמור המצב כשראיתי בדיווחי האמהות את מעצרה של הצעירה שבגדיה נתלשו ממנה תוך כדי גרירתה. כבר בשבוע שעבר היה צעיר שבמהלך מעצרו נותר חשוף בתחתונים, אבל המראות של ליל אמש, כשאישה צעירה מעורטלת על ידי שוטרים באמצע רחוב ראשי אל מול פניהם של קציני משטרה בכירים שאינם עושים דבר על מנת להגן על צנעת הפרט שלה, הובילו אותי למחשבות על הזמנים והמקומות החשוכים ביותר שניתן להעלות על הדעת. כשגופה של אישה נחשף בפרהסיה על ידי חבורת גברים שנושאים אותה במבטים אטומים זה קו אדום חמור וקשה מנשוא.
הבעיה היא שבכל שבוע נחצים קוים כאלו, כאילו אין גבולות כלל.
אז זה הרגע, משטרת ירושלים לתת מנוח גם לגוף ולנפש שלכם, להיטען ולחזור בכוחות מחודשים שישובו לראות בנו המפגינים בני אדם, אזרחים הנחושים לשמור על הדמוקרטיה, גם בשבילכם ולמען עתיד ילדיכם!
צאו לחופש, תנשמו אויר, תשתתפו בסדנא שתזכיר לכם אמפתיה מה היא, איך להסיר את מעטה האטימות ממבטיכם ולמה בחרתם לשרת אותנו, אזרחי ישראל, שמשלמים את משכורתכם על מנת שתגנו עלינו.