"הנני" נאום הרמטכ"ל אביב כוכבי בערב יום הזיכרון האחרון הוא מבחינת הפרת ההסכם האזרחי שבינינו האימהות לבין המדינה, והוא ביטוי לחולשת הרוח של הממסד הצבאי הנשען על סיפור העקדה על מנת להצדיק אובדן הדרך הערכי והמוסרי בהיותו "צבא העם" ומטרתו להגן על גבולות ישראל.
המילה "הנני" מופיעה במקרא פעמים רבות ובהקשרים שונים, בניקוד "הִנֶּנִּי", היא מופיעה רק פעמיים: פעם אחת בסיפור יצחק ויעקב המתחפש לעשו, ופעם בסיפור עקדת יצחק. הנה - אני! הוא בבחינת סוף פסוק בין התייצבות או הבעת נכונות ללא תנאי לקיים את הצו של האל המרוחק, לבין ההיענות האישית לקריאתו של אדם קרוב. "ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר אבי, ויאמר הִנֶּנִּי בְנִי, ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? בסיפור העקדה "הנני" מבטא את הקשר האינטימי בין האב האוהב לבן הנותן אמון מוחלט באביו.
"הנני" הוא גם ביטוי של כניעה גמורה לסמכות האל.
שני סוגי ה"הנני" מגלמים את תמצית הטרגדיה של אברהם, שהתייצבותו המוחלטת בפני האל סותרת את יכולתו לגונן על בנו; שאמונתו הדתית אינה מתיישבת עם היסוד העמוק ביותר שבאנושיותו.
סיפור העקדה מעורר אותנו לשאול כיצד יתכן שקולה של שרה לא נשמע כלל דווקא ברגע כה דרמטי בחייהם של היקרים לה? האם שרה מודעת למה שקורה על הר המוריה? וכיצד אברהם נפרד משרה שליוותה אותו לאורך כל הדרך ויוצא למסע כה קשה בלעדיה? מותה של שרה מזמן לאברהם את האפשרות להתאבל לא רק על שרה, אלא גם על הטלטלה הנפשית שלו ושל בנו, יצחק. לא די בביטול הצו האלוהי להעלות את הבן יצחק לעולה, המפגש בין הבן לבין המאכלת, לעולם יהיה שם, ואברהם מאותו הרגע הוא כבר לא אותו אברהם; ליצחק לא נותר אלא להסתובב עם פוסט טראומה; ושרה שלא ברור האם ומה היא יודעת, מוצאת את דרכה אל מותה.
בנאומו כוכבי מנצל את רוחן וכוחן של האימהות ובפאתוס "אלוהי" הוא מטיל את האחריות וההקרבה לאובדן ולשכול על כתפי האימהות שקולן הלא נשמע בסיפור המקראי הוא ההד והשקר הביטחוני שדרכו הוא מבטיח לנו האימהות שלנצח נאכל חרב.
יגיל לוי // הארץ 02.05.22
הרמטכ"ל אביב כוכבי נשא את הנאום המסורתי בטקס פתיחת יום הזיכרון בכותל, הנאום שכבר קבל את הכותרת "הנני". המוטיב המרכזי של הנאום היה עקדת יצחק, שהוזכר בצורות שונות שבע פעמים. הרמטכ"ל תאר איך התקדמו לוחמי השייטת וסיירת מטכ"ל אל האי גרין בימת סואץ ב-1969 (בחירה מוזרה בפני עצמה שהרי תוצאות המבצע בו נהרגו ששה לוחמים ישראלים שנויות במחלוקת). כדי לשרטט קו של המשכיות בין הקרבת הלוחמים לעקדת יצחק, הוא תיאר כיצד "ארבעת אלפים שנה קודם לכן, על שביל בדרך לכאן ממש, צעדו בשקט, אל הסכנה, אל הר המוריה, אב ובנו, אברהם שאמר הנני ויצחק".
כדי להסיר ספק בפרשנות הרמטכ"ל לרלבנטיות של מעמד העקדה, הוא הדגיש: "משפחות יקרות, גידלתן את ילדיכן, וגם אתן הלכתן איתם בשביל משלכן... הם שמעו את הקריאה, ובתורם עלו להר המוריה ואמרו הנני, ואתם לחשתם איתם בדאגה ובגאווה הננו. הם יצאו למשימה, התאמצו, הגנו ותקפו... אבל חסד יצחק לא היה להם ואיל לא הופיע". כלומר הבנים נעקדו ולא נצלו כיצחק, והגענו ל"דור שלישי שמקווה לאיל ואיל לא הופיע". אבל המסר הוא ברור: "רבים בעם ירשו מאברהם את הרוח לומר הנני", כלומר, רוח ההתנדבות של אברהם לעקוד את בנו מונחלת גם להורים בני דורנו, שאליהם דבר הרמטכ"ל.
ספק אם מנהיג פוליטי או צבאי בישראל אי פעם העניק משמעות כה מרכזית לעקדת יצחק בקריאתו להקרבה צבאית. "לפחות לעתיד הנראה לעין, וכעם חפץ חיים, אנו נדרשים להיאבק ולהיות נכונים לשאת את המחיר, לגלות חוסן וקור רוח נוכח פגועים ונפגעים, ולדעת להשיב מלחמה" אמר כוכבי, ולכאורה הדהד את מושא חיקויו, הרמטכ"ל משה דיין שנשא הספד על קברו של רועי רוטברג, תושב נחל עוז שנהרג ערב מבצע סיני. דיין אמר אז: "זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו".
אבל בעוד דיין הסביר לקהלו שזו הדרך להתמודד עם שנאתם של הפלסטינים ש"שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם", כוכבי לא הסביר לשם מה נדרשים קורבנות העתיד, כלומר מיהם האויבים ומה פשר אויבותם. בעוד דיין שרטט בצורה ברורה את "האין ברירה" עד כי במשתמע גם אפשר בחירה, כוכבי ציטט את חיים גורי באמרו שילדי ישראל "נולדים ומאכלת בליבם" כציווי שלא מחייב עוד הסבר.
כך הטיף הרמטכ"ל ללא פחות מאשר לכינונה של מערכת יחסים חוזית חדשה בין המדינה לאזרחיה.
לידיעת כוכבי: המדינה אינה עוקדת את בניה אלא מקריבה את מקצתם רק בחוסר ברירה ורק לאחר ששכנעה אותם שאין ברירה אלא להקריב. אברהם לא אמר "הנני" כדי לקדם חזון, אלא עמד במבחן אמוני שמוסריותו מפוקפקת. בשונה ממנו, המדינה לא אמורה לתבוע מצעיריה ומצעירותיה קורבן בלתי מותנה ולא לתבוע ציות עיוור, אלא להציע להם חזון שלמענו נדרש לעתים להקריב. כל זה זר לכוכבי, שמנאומו נעדרו בשורה וחזון.
כוכבי בעצם הציג גרסה חילונית של הציווי למוות על קידוש השם, אותו מייצגת עקדת יצחק, ארוע שבו לא רק אברהם עמד בנסיון אלא גם יצחק, ששתף פעולה עם עקידתו. כך המוות הופך לגזירה שאינה נתונה לבחירתו החופשית של הפרט. הוא אומר "הנני" אבל זו גזירת גורל שלא מתקוממים נגדה. נאום זה ממחיש היטב שחדירת הדת לצבא אינה רק בפקודת הקרב של עופר וינטר, בנאומי רבנים ואפילו לא בפקודת הקרב של מח"ט שומרון, אל"מ רועי צוויג, לשיקום קבר יוסף בשכם, אתר אחר שבו אברהם אבינו הושב לתחייה. ההשפעה הדתית היא בחדירת התאולוגיה לשיח הצבאי, שבה המדינה נכנסת בנעלי האל ומעמידה את צעיריה במבחן הנאמנות העיוורת. והרי אין לה ברירה כשיש חלופה לחיים על החרב אלא לשלול מצעיריה את זכות הבחירה בחלופה זו.