ההרגל להתייאש גרוע יותר מן הייאוש עצמו

Updated: Nov 10, 2020


דברים שראיתי בבלפור / אשכול נבו "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת" מהחנייה לבלפור עשרים דקות הליכה. ירושלים עיר גדולה. הרחובות ריקים. שקטים. למרות שאנחנו מגיעים לכאן כל מוצאי שבת, כבר שלושה חודשים, תוך כדי צעידה תמיד עולה החשש שהפעם הכיכר תהיה שוממה. במעלה רחוב עזה כבר פוסעים לצדינו עוד כמה דבוקות עם דגלים שחורים. אבל רק אחרי הפנייה שמאלה לכיוון רחוב הרמב"ן, אנחנו מתחילים לשמוע את רעם התופים וזמזום הזמבורות ואז, קצת לפני מלון המלכים, נפרשת כיכר פריז כולה לעינינו ומתגלה לנו לרווחתנו ששוב, אנחנו לא לבד.

ואולי זה הדבר הכי חשוב שקרה בבלפור ובגשרים בחודשים האחרונים. מאות אלפי אנשים הבינו שהם לבד. לא רק הם מרגישים שנחצה קו. לא רק הם מרגישים שאין מצב. לא רק הם כועסים, לא רק הם לא יכולים לשאת יותר את העוולות, השקרים והשחיתות. מאות אלפי אנשים קמו, הבינו שהם עם. והתחילו ללכת.


"התמזל מזלך לאחוז בעט, אחוז בו כמו בחרב."

ההורים שלי לקחו אותי להפגנות מגיל מוקדם. אני לוקח את הבנות שלי להפגנות כמעט מיום היוולדן. ובכל זאת, יש משהו בגל המחאה הנוכחי, ששונה מכל מה שקדם לו. קודם כל: הלהט. ההפגנות בבלפור כועסות, תובעניות, קולניות. האנרגיות מזכירות אנרגיות של מהפכה. אין אלימות מצד המפגינים, אבל התחושה היא של מסירות נפש.

מה שעוד בולט לעין הוא החיבור הבין דורי והבין שבטי. הצעירים נותנים את הקצב. המבוגרים נותנים את התוקף. מי שיכול, מפגין בשכונה, או בגשר. ומי שיכול, עולה אחרי ההפגנות בשכונה ובגשר, לירושלים. אנשים מגיעים ממלכיה שבצפון. ומאילת שבדרום. אנשים מגיעים מימין. ומשמאל.

ואיש אחד, עומד כל שבוע במורד רחוב אגרון ועל גבו שלט, "נלחמתי בארבע מלחמות, זאת המלחמה החמישית שלי". כן, עניין נוסף שמיוחד להפגנות בבלפור הוא: היצירתיות.


השלטים, המיצגים, המוסיקה – כל אלו מדברים בעד עצמם: אף אחד לא ייקח מאתנו את חופש הביטוי, אומרים השלטים. אי אפשר לשים סגר על הדמיון, אומרים המיצגים. אנחנו לא מוכנים לעבור לסדר היום על שחיתות, אומר הדגל השחור.

אנחנו לא מוכנים לוותר על התקווה, אומר הדגל הוורוד.


"חבל שהגענו לכזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה. אני התעוררתי. אני התעוררתי באיזושהי צורה." איבדתי חבר בגלל הקורונה. הוא חש ברע, לא התפנה לבית החולים מחשש שיידבק, ובלילה מת בשנתו. זה קרה ממש עם פרוץ המגפה, ומאז אנשים שמדברים על הווירוס במונחים של "הזדמנות", מוציאים אותי מדעתי. עם זאת, אי אפשר להתכחש לזה שמגפת הקורונה, בהיותה אירוע מחולל בסדר גודל של מלחמה, חושפת אמיתות. מחדדת דברים שאולי היו יכולים להיוותר עמומים אלמלא הייתה פורצת. זה קורה ברמה האישית - וזה קורה ברמה הלאומית.

אם היו לי ספקות לגבי המניעים מאחורי החלטותיו של נתניהו, הקורונה הבהירה שמטרתו העיקרית, גם בזמן משבר לאומי קשה, הינה היחלצות מכתבי האישום.

אם היו לי תהיות לגבי מידותיו האישיות, העובדה שבזמן משבר לאומי קשה, הוא ניסה לסדר לעצמו החזרי מס במיליוני שקלים, סגרה את הפינה. אם לא הייתי בטוח שנתניהו באמת שואף להיות ארדואן, באו הניסיונות (הכושלים) שלו לדכא את ההפגנות והבהירו מה כוונותיו האמתיות.


אם היו לי סימני שאלה לגבי כישורי ההנהגה של נתניהו, הקורונה הבהירה שבכל מה שנוגע לענייני פנים, נתניהו הוא ראש ממשלה כושל. חלש. חסר אונים. אוזלת היד שלו ביציאה מהסגר הראשון, גזרה עלינו את הסגר השני. וחוסר היכולת שלו להתמודד עם הפרת ההנחיות השיטתית של החרדים כעת , תביא עלינו את הסגר השלישי.

מעל לכול, הבהירו החודשים האחרונים שהוויכוח הפוליטי העיקרי בישראל כרגע הוא בכלל לא בין ימין ושמאל. הוא בין נאמני נתניהו, לנאמני ישראל.


"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת"

בסופו של דבר, אחרי שהכול ייגמר, נצטרך לשוב ולשאול: מהם הערכים שמשותפים לנו? שמחברים בינינו? שיאפשרו לנו לחיות ביחד למרות חילוקי הדעות?

אבל כרגע מותר לנו בפירוש לענות, חשוב שנענה: שראש הממשלה כבר מזמן לא מייצג את הערכים האלה.

בשם הרצון להיחלץ מגזר הדין שבית המשפט עתיד להטיל עליו הוא מוכן לרמוס שוב ושוב את אותם ערכי יסוד שמופיעים במגילת העצמאות, אותם ערכי יסוד שעל בסיסם יכולה להיבנות ההסכמה הישראלית החדשה: דמוקרטיה, כבוד לשלטון החוק, חופש ביטוי, סולידריות חברתית.


ולכן מי שמגיע לבלפור ולגשרים כדי לעמוד על הערכים האלה, מי שלא מוכן לשתוק לארצו שמשנה את פניה, מי שנוסע במשך שעות בשיירה, מי שמכין עם ילדיו את השלטים, מי שצועד קילומטרים עם דגל ביד ומסכה על הפה - הוא לא אנרכיסט. ולא מפיץ מחלות. להפך. הוא פטריוט. אוהב ישראל. בעוד בנימין נתניהו, ואני כותב את זה בצער, שכח מה זה להיות ישראלי.


"אם לא תקום להיות אזרח, הם יעשו אותך נתין" אז קומו מהנטפליקס שלכם. קומו מתוכניות הריאליטי. קומו מתכניות הרילוקיישן. קומו מהאירועים המשפחתיים. קומו מהעצלנות. קומו מהמפסידנות. קומו מהזום. קומו מה"במילא כלום לא ישתנה" ומה-"במילא זה לא ישפיע"

זה כבר משפיע: ההפגנות מנעו סיבוב בחירות נוסף. הביאו להתפטרות שר מהממשלה.

ומעל לכול, הוכיחו שקיים בישראל כוח אזרחי נחוש שיילחם נגד כל פגיעה בערכי היסוד של המקום הזה.

אבל זה לא מספיק. צריך להגביר את הלחץ על המערכת הפוליטית ולשם כך צריך להרחיב את מעגל המפגינים.

כשיגיעו מאה אלף איש לבלפור , וחצי מיליון לצמתים ולגשרים, המחאה תהפוך מששפיעה, למכריעה. ההיסטוריה מלמדת שפוליטיקאים נוטים לעבר דעת הקהל כמו חמנייה אל השמש.


מאה אלף איש בבלפור וחצי מיליון בגשרים ובצמתים לא יותירו למערכת הפוליטית ברירה אלא לסמן לנתניהו את הדרך החוצה. אז, רק אז, נוכל לשקם את ההריסות ולאחות את הקרעים ולבנות פה חברה ישראלית סולידרית, סובלנית ודמוקרטית. חברה שנהיה גאים בה.


#אלבר_קאמי

נרשמות מתעדכנות ושותפות לדרך