תנועת חקירה עכשיו מורכבת מאזרחים פטריוטיים הדורשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית בפרשת רכש הצוללות וכלי השייט הידועה כפרשת 3000.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
משהו ביום המתקצר, באינטנסיביות, ברצון להישאר חבוקה במשפחתיות הנעימה שהייתה בסופ״ש (הבנים שבו הביתה) האטו את הקצב שלי והנמיכו את הלהבה ביציאה לבלפור. אבל להבה ששככה אפשר להצית מחדש, כל שדרוש הוא עוצמת הביחד, או כמאמר השיר- כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן.
ככה מצאתי עצמי שוב על מדרכת כיכר הכנסת ממתינה בעייפות לצעדה שיצאה מגשר המיתרים.
מי שחזה פעם בשיטפון במדבר ביהודה יכול להעיד שאת רעם המים והוויברציה שלהם שומעים למרחוק, ואז הם שוטפים בעוצמה, סוחפים הכל.
כך היה. את הצעדה שמעו מרחוק, מובלת בידי ארבע צוללות מנופחות וקול מחאה גדול. כל שנותר הוא להישטף בזרם ולהצטרף למסע.
איזו עוצמה אדירה. סחף שכולו לכיוון בלפור. מה הנתיב? אין לדעת, תלוי מה מתווה הדרך וחסימות המשטרה יכתיבו. בקול, בוורוד, בנחישות, בלהט עולים לבלפור.
נדמה לי שהייתי עייפה אבל שכחתי. חיוכים, מגוון צבעוני, קולני, לא אלים, ככה אני רוצה.
אמנם מקפידה לקרוא לזה יומן מהפיכה אבל רק אתמול איפשהו ברחוב בצלאל הלמה בי ההבנה שמדובר במהפיכה- בשינוי בסיסי תודעתי ותקווה שיכול להיות אחרת. לא רק מחאה על הקיים, אלא צורך בשינוי וחתירה ליצירתו. מהבסיס.
מ ה פ י כ ה !
דרך סמטאות צרות אנחנו מגיעים לבלפור. והכיכר הומה בערבוביה צבעונית שמחה. כמו שרק עשרות אלפים יכולים לייצר בתקוותם, בזעמם.
מרפסת הגנרלים של המשטרה צופה.
המשטרה אוסרת כניסה למרפסות סביב לכיכר. מישהו לא מעוניין בתמונות של הכיכר מאוכלסת בהמוני אדם. גם אסור להשמיע מוזיקה באמצעי הגברה, אבל מותר לדבר.
כל מיני קומבינציות הוראות שנדמה שגם השוטרים לא ממש בקיאים בהם. הם מסתערים בטאבלטים ובאגרופים על מפגינים כדי להחרים זמבורה מפלסטיק ומחבת עם כף. הכלים שמוגדרים כפוטנציאל להפרת הסדר הציבורי. כאילו אין אנסים, אין גנבים, גם אין סכינים וגז פלפל. יש זמבורה וכף. זה מצדיק - יס''מ, ימ''ר ועוד ראשי תיבות שמשמעות נוכחותם שאנשי המהפיכה הוגדרו כאויביי הציבור. אבל נדמה שהציבור הצטמצם למשפחה אחת שמתבצרת בבלפור ולחבר מלחכי הפנכה שלהם.
ושוב אנחנו מאתרות סמויים שמתעדים כדי שיוכלו אח"כ להתנפל על מפגינים בדרכם הביתה כדי להטריד, לעצור, לאיים.
ב 22:00 יצאנו לתהלוכה מאגרון. ירושלים מאמצת מנהג תל אביבי- תהלוכות כמו המים- זרימת אנשים ברחובות ללא יעד מטרה, ללא מנהיג, ללא אלימות, חסימה? תנועה לכיוון אחר.
רצים הולכים דרך סמטאות, מדרגות. מטפסים על מחסומי משטרה. באחד מהם השארתי את הדגל הוורוד. ככה סימבולי- מחסום ברזל עם דגל ורוד תקוע בתוכו ויסמנ''יק זועם. אנני מרגישה בגיבוש סיירת אמהות. אני כותבת לאמהות בקבוצת הגיבוי. מעלה סרטונים לקבוצת התקשורת. חומות ירושלים, לצדינו. מגדל דויד על רקע המון בוורוד ובתנועה. קשה הריצה-הליכה הזו עם מסיכה ובדריכות מתמדת. הזוי. מהפכני. נשכני.
אפרת מזכירה שמהפיכה זקוקה לרחובות, לא לכורסאות. בכדי שתהייה מהפיכה היא צריכה לטלטל את הקיים, היא תנוע ותזעק ותתנהל בכללים משלה. תמיד עם הקו המנחה- ללא אלימות! אנשים מעודדים. במקום אחר מושלכות ביצים. קללות כנגד, קריאות בעד. גוש אחד יחד ננצח.
דמוקרטיה או מרד קוראים בקול גדול.
ידיעות מהצעדה המקבילה בתל אביב. מיה חסמה שליח וולט (שוב) שניסה לדרוס.
קראה למשטרה ותיעדה. מיה - את ענקית!
מהגיבוי מספרים לנו מה קורה בכל הצעדות המקבילות.
הרגליים עייפות, אבל מה לי כי אתלונן. למהפיכה קצב משלה והיא לא תחכה לי.
היסטוריה, אני מסמסת לנתאי שלי.
ושוב בלפור.
מגיעים לקראת שלהי הערב- עת מעצרים היא.
זוג אחיות דתיות עומדות בצד, מבוהלות. אני ניגשת אליהן- הן בוכות , פעם ראשונה שבאו לראות, בעצם תומכות בליכוד. אבל הותקפו על ידי שוטרים כי עמדו קרוב זו לזו, עבד היסמנ''יק מאיים עליהן. אני מבקשת מהן ללכת הביתה, מים. חיבוק. מבקשת שיספרו וידווחו מה קורה פה. כי בתקשורת לא מדווח.
מלכה מהאמהות מוטחת לרצפה על ידי שוטר משמר הגבול. פצועה קלות. חוויה קשה. אני מתעדת את הסיפור. צעירים עוטפים אותה משיאים לה עצות, מלווים למכונית.
פוגשת בן של חברים, איתמר טהור שכזה בתוך אווירת אלימות ואיום. ''לך הביתה'' אני מבקשת.
מעצרים.
השוטרים מתנפלים על מעיין בפרק א׳, אפרת במשימת התאבדות שרק היא מסוגלת לבצע. צוללת פנימה להפריד, להגן, לתעד. ואני אשאר בצד ואפקיר אותה? הולכת אחריה. שתינו גוחנות מעל מעיין ששוכבת על האדמה, לוחשות לה שאנחנו כאן. יסמניק''ים דוחפים אותנו, מטיחים אותנו הצידה. אני מאבדת את מעיין ואפרת.
השוטרים עוצרים את מעיין פרק ב׳, בדרכה למכונית. תמונה קשה של מעיין על הכביש, מפקד משטרת מוריה, מר יעקובי עומד מעליה ומכריז ''היא שלי''. היא נלקחת כמו שק תפוחי אדמה לאוטובוס המעצרים.
לשי שברו (שוב) את המשקפיים, גיל חוטף אגרוף כשמנסה להגן על חבר ממכות היסמניק''ים.
מוקדים רבים של אלימות.
באזור הדמדומים של סוף ההפגנה.
שוטרת מאיימת עלי בקנס כשאני עוצרת ללגום מים ומורידה את המסיכה.
בעייפות אני אומרת לה ''לכי על זה. האמת נמאסתם!'' ואין לי מושג איך יצאתי מזה בשלום. אני מבינה שזה מאותם לילות שלא אוכל בליבי להגיד לילה טוב לשוטרים. לא מוצאת את זה.
בדרך לבית של ענת, לקפה ועוגיות (דני! תודה) לפני המסע חזרה, אנחנו שרות- דמוקרטיה או מרד! לשוטרים, למפגינים, לקירות, לעצמינו.
בקבוצת הגיבוי כל אחת מדווחת שהגיעה הביתה בשלום. נאוה ואני בדרך הארוכה הביתה. נפרדות ב- דמוקרטיה או מרד. ואני מנפנפת קצת בדגל הוורוד.
עוד יום מהפיכה. זו לא מחאה. זו מהפיכה.
צעירים- אתם האור. באמת.
היום מנוחה. הגוף מבקש האטה.