האתגר האמיתי הוא לא האויבים שלנו אלא השסעים שבתוכנו מצהיר כל רמטכ״ל וביטחוניסט שעולה למגרש הפוליטי, אם כך, צריך לקצץ בתקציב הביטחון ולהעביר לרווחה ולחינוך, זה לא קורה ולא ייקרה כל עוד תעשיית הכיבוש מנהלת את הפוליטיקה והתקשורת הישראלית הם זרעים של מסטיק, שום דבר לא יצמח ממשרתי, שרתי, ופרנסי הבטחון של מדינת ישראל. המבט אל החברה הערבית בשנים האחרונות הוא צילום רנטגן של המחלה הישראלית. הבטחון מדממם ומדוממם אותנו, מחזוריות המוות בחברה הערבית שתולה עמוק בתחלואי הכיבוש ועוולות גזעניות שהושתלו בתודעתנו, מפגן הפשיזם והשנאה של ילדי בליך, החגיגה ומפגן ההערצה לח"כ עבריין מורשע, פשיסט וגזען של חניכי צופי שבט דן לא מתקיים ביקום מקביל, זאת המציאות הארץ ישראלית. הפשיעה, האלימות הרצח ומפגן הפשיזם והשנאה של ילדנו חד הם! עתיד המדינה, הבית והילדים שלנו תלוי בנו, בואי, זה בידיים שלנו, ניקח אחריות ונצעד לקלפיות לבחור בנשים שלא מפחדות להשמיע את קולן להציע חזון, להאיר את התקווה ולעשות את השינוי שיציל אותנו מעצמנו.
"אם באת לעזור לי, חבל על הזמן שלך. אבל אם באת כי השחרור שלך כרוך בשלי, אז בואי נעבוד ביחד".
הדברים האלה של לילה ווטסון, הוגה ואמנית ילידית אוסטרלית, מהדהדים היום בווליום חזק מהרגיל: ימים אלו הם הימים בוערים ועלינו לצאת למאבק בגזענות, בעוולות הבטחון, בתחלואי הכיבוש ובאלימות שפשטה בחברתנו ומאיימת על שלומנו ועתיד המדינה.
וידאד זייד /// הכותבת היא פעילה חברתית ואם לשתי בנות
אז איך התחיל הבוקר שלכן? אחרי ארוחת בוקר אולי הורדתן את הילדים בגן, נפרדתן בחיבוק מאלה שהלכו לבית הספר. אולי ישבתן בבית קפה עם חברות ואחר כך נסעתן לעבודה. או שזה היה סתם בוקר רגיל בבית עם קפה במרפסת? כי יש נשים, שגרות ממש פה, לידכן, שהבוקר שלהן היה תחילתו של יום אבל. כי יש נשים שכבר נמצאות בקבר, ולא ישובו עוד לביתן ולילדיהן. בחברה הערבית כל יציאה מהבית מלווה במעין טקס פרידה, עם חצי חיוך על הפנים, ותפילה בלב שבני המשפחה יחזרו כולם בשלום.
לפני יומיים ביקשתי נתונים מדויקים מעמותת "יוזמות אברהם" על מספר הנרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה. מהרגע שביקשתי את הנתונים ועד שכתבתי את הטור הזה, נוספו עוד שלושה קורבנות.
מתחילת השנה נרצחו 74 אזרחים ערבים במדינת ישראל. בין הקורבנות היו שמונה נשים. 62 בני אדם נהרגו כתוצאה מתקריות ירי. 42 מהקורבנות היו צעירים בני פחות מ–30. מתחילת השנה עמד שיעור הפענוח של מעשי הרצח בחברה הערבית על 24%, לעומת 66% בחברה היהודית. אלו נתונים שאי אפשר להתעלם מהם.
לא פעם אני מנסה לדמיין מה היה קורה אם הרצח של מנאר וח'דרה חג'אג' היה מתרחש בעיר יהודית, בחברה היהודית. האם גם שם היו נותנים לזה פשוט לעבור? האם לא היו משקיעים יותר זמן ומשאבים בפענוח, באכיפה ובהכנסת כוחות שיטור כדי להגן על האזרחיות והאזרחים? והתחושה הזאת, שלא רואים אותנו, שלא ערים למצוקות האמיתיות שלנו, שלי ושל החברות שלי — אימהות שחוששות לחייהם של בני המשפחה — מגבירה את הייאוש בחברה הערבית.
כשבנותיי ישאלו מה עשיתי למען עתידן, אגיד שהלכתי לבחור, שהתעקשתי להיות שותפה, שעשיתי הכל כדי שנחזור הביתה בשלום
בעוד פחות מחודשיים יש בחירות. בשל הייאוש שהולך וגובר, אחוזי ההצבעה צפויים להיות נמוכים בבחירות האלה. האמון של הציבור הערבי בממשלה נמצא בשפל, והפוליטיקאים — אלו שמבקשים להילחם על הקול הערבי — בכלל לא כאן. הם לא מדברים אתנו על הנושאים הכואבים והחשובים באמת.
בחודש אפריל האחרון הכריז ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, על הקמת משמר אזרחי. הוא פרסם פוסט עם ההשטאג "מהזנחה לפעולה", שבו הוא סיפר על "פגישה עם נציגי ארגוני חברה אזרחית כדי לרתום את האנרגיה, הניסיון המבצעי והרצון של אזרחים רבים וטובים לקחת תפקיד בהגברת הביטחון בשטח". הפגישה הזאת נערכה על רקע העלייה בפשיעה בחברה הערבית, אבל לא השתתפו בה נציגים של החברה הערבית. פניתי אז ללשכתו של ראש הממשלה כדי לברר מדוע לא הוזמנו נציגים ערבים — הרי זה נושא הנוגע לנו. עד היום לא קיבלתי תשובה.
זה חשוב, כי אי אפשר להחליט החלטות הנוגעות לאזרחים הערבים בלי לשתף אותם ובלי להקשיב להם.
האם ראש הממשלה הנוכחי, יאיר לפיד, ידבר אלינו? האם הוא יקשיב לנו? האיש שטבע את המונח "עלה בידי", האם בסוף הקדנציה שלו הוא גם יגיד שאכן עלה בידו להיות שותף של האזרחים הערבים?
בעקבות הייאוש יש קולות גוברים בחברה הערבית שקוראים להחרים את הבחירות, לשבת בבית, לא להצביע. מדברים על אדישות, על תחושה שאי אפשר באמת לשנות. אני לא מסכימה עם הקולות האלה. אזרחי מדינת ישראל הערבים הם 20% מכלל האוכלוסייה. יש לנו כוח להשפיע. אני מבינה את הייאוש ואת האכזבה, אבל אם לא נשתתף במערכת הבחירות, זה לא יביא פתרון.
אני קוראת לכל האמהות: לנו יש אחריות לעתיד של הילדים שלנו, והקול שלנו יכול להשפיע ולהכריע איזו ממשלה תקום כאן, והאם תהליכים חיוביים שהתחילו ימשיכו או לא. מה שנעשה עד היום לא מספיק, אין ספק בכך. אבל ייאוש לא יוצר שינוי. אנחנו לא יכולות לשבת על הגדר, להמתין ולצפות. אני קוראת לכן לשלב ידיים ולצאת להצביע. אסור שהמצב הנוכחי יכניע אותנו, אני מסרבת לאבד תקווה.
כששתי בנותי יגדלו וישאלו אותי מה אני עשיתי למען העתיד שלהן, אומר להן שהלכתי לבחור, שנלחמתי בעבורן והתעקשתי להיות שותפה, שעשיתי הכל כדי שבסוף נחזור הביתה בשלום. הקול שלנו צריך להישמע גם במאבק באלימות ובפשיעה וגם בקלפי.
בשבוע שעבר הופצה ברשת תמונה שציירה בתה של רבאב אבו סיאם, שנרצחה בלוד ב–27 ביולי. הילדה היתה עדה לרצח, והיא ציירה את אמה שוכבת בשלולית דם, וברקע ילדה בוכה ועננים שחורים. דור שלם גדל לתוך הטראומה, מי יטפל בטראומות של הילדים הערבים?
בילאל יוסף: "אני יכול לנחש מה המדינה הייתה עושה אם הנרצחים היו יהודים"
בסרט "חיים בצל המוות" צולל הבמאי בילאל יוסף לבעיית האלימות בחברה הערבית, שגובה את חייהם של מאות צעירים. "אני לא רוצה לחיות במקום שבו חיי הילדים שלי מופקרים", הוא אומר בראיון ומסביר למה הקהילה שלו איבדה את האמון במשטרה
הרגעים הקשים לצפייה הם אלה שבולט בהם התסכול הגדול בקרב האימהות השכולות, שפונות למשטרה בציפייה לגלות מי אחראי לרצח ילדיהן ונותרות ברוב המקרים בלי תשובות. אחת מהן היא מונא חליל, תושבת שכונת חליסה בחיפה, שמצביעה מול המצלמה של יוסף על המיקום המדויק שבו נרצח בנה חליל "אתה רואה את המסגד? בדיוק שם הבן שלי נרצח. והנה תחנת המשטרה — בקושי 100 מטר מרחק. אני מוכנה לצעוד מכאן ועד סוף העולם כדי שייעשה צדק עם הילדים שלנו. למה הם לא עושים צדק עם הצעירים שנופלים קורבנות?"
המפגשים עם האימהות שבניהן נרצחו היו אתגר לא פשוט לבמאי. "הקושי הגדול ביותר עבורי היה לבוא ולשבת עם אמא ששכלה את הבן שלה לפני חודשיים־שלושה ולדבר איתה עליו ועל התחושות שלה. זה קרע אותי לחלוטין", הוא אומר. "אני איבדתי את אמא שלי בגיל צעיר, ובכל פעם שישבתי עם אחת מהאימהות האלה ראיתי את אמא שלי. אמנם המוות של אמא שלי היה טבעי — אבל לשמוע אמא מדברת על השכול והאובדן של בנה זה משהו שדרוש הרבה כוחות נפשיים להתמודד איתו. לפעמים גם אני נשברתי".
בסצינה האחרונה יוסף חוזר שוב למקום האישי־משפחתי שממנו יצא לעבודה על הסרט: הוא מתעד את הרגע של לידת בתו ודרכו מציג שוב את השאלה שעומדת ביסוד החקירה שלו: איך אפשר לחיות בצל המוות? "איזה עתיד מחכה לתינוקות הללו?", הוא מסכם. "השינוי יהיה כשהמדיניות תשתנה. אני לא מקבל החלטות, אני לא פוליטיקאי, ומה שנשאר לי זו העשייה הקולנועית ככלי שדרכו אני יכול לזעוק את הזעקה שלי".
"מה שהוביל אותי לעשות את הסרט זה התהליך של כעס ופחד שהצטבר אצלי. הרגשתי צורך אישי לבטא את התסכול שבמצב" הבמאי יוסף, מתקשה בעצמו לספק למשפחתו הצעירה תחושת ביטחון, תיעד במשך ארבע שנים מקרוב את בעיית האלימות בחברה שהוא חלק ממנה וחשף את מרכיביה העמוקים.