תסכול.
זעם.
נחישות.
מאז תום ההפגנה בשבת, אני נחשפת לסיפורי מעצר מקוממים של פעילי מחאה. עדויות, סרטונים ותמונות זורמים אליי.
אלימות המופנית נגד מפגינים וזוכה לטיפול משטרתי חלקי וגינוי רפה. ועוד אשליית עולם מתוקן וישראל יפה מתנפצת.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
המשטרה נוקטת בשתי טקטיקות לדיכוי המחאה, שהיא כידוע מבוזרת ואין לה מנהיג.
אלימות מרתיעה בתוך המחאה עצמה: קנסות, דחיפות, איומים, מכלאות. והטרדה של פעילים. במהלך החודשים האחרונים רבים מפעילי המחאה (לא מנהיגים, מספיק שתישא שלט ותגיע להפגנה והנה אתה פעיל) צולמו ותוייגו. סמויים בתוך ומחוץ להפגנות מצלמים ומתעדים. גם העיכוב האישי שלי, אני מאמינה בדיעבד שנעשה לצורך איסוף מידע.
מספר פעילים אף הוטרדו בשעות לילה למעצרים או עיכובים על ידי שוטרים בלבוש אזרחי ושוחררו ללא משפט.
בשבת האחרונה הייתה עליית מדרגה. בתום ההפגנה, עת יצאו פעילים לעבר כלי הרכב עוכבו על ידי שוטרים בלבוש אזרחי ובכלי רכב אזרחים ונלקחו לחקירה ביחידה לפשעים חמורים במגרש הרוסים, ללא אפשרות לפגוש עורך דין. במהלך הנסיעה השוטרים זרקו לעברם אמירות פוליטיות פרובוקטיביות. הם הוחזקו במעצר, הנייד הוחרם (בניגוד לחוק) והם שוחררו לעת בוקר.
אי הידיעה והאדישות הן כלי הנשק של הדיקטטורה. אני מאמינה שחשוב שנדע.