יום ראשון ואני עייפה כרגיל אחרי בלפור.
הפעם לא ראיתי אלימות, לא צעדתי אלפי צעדים ואני עייפה.
עייפה מלראות שוטרים. במדים שחורים, אפורים או ירוקים, ברגל ועל אופנועים, משקיפים מהמרפסת והולכים בינינו.
עייפה מלשמוע שקרים.
עייפה מלראות מחסומים וגדרות ברזל.
עייפה מלשמוע ''אבל מה ההפגנות האלה עוזרות?''
עייפה, ובכל זאת מתייצבת בכל חמישי בהבימה ובכל שבת בבלפור.
הטור שלי / נורית שרת
ההפגנה בחמישי היתה סולידית. תל-אביב הוכיחה פעם נוספת שהיא לא ירושלים. המשטרה היתה שם כדי לאפשר את התהלוכה ולשמור על הצועדים ולא כדי להתעמר בהם.
צעדנו דרומה ללוינסקי ובפיתולים חזרה להבימה דרך כיכר רבין. חלק מהזמן צעדנו על הכביש בין מכוניות ואוטובוסים לקול צפצופים וקריאות תמיכה. ואפילו פועלי הרכבת הקלה הניפו ידיים בקצב הקריאות.
הפעם עברנו בהרבה מקומות בהם צעירים ישבו בבילוי ערב בחוץ עם כוסות יין ובירה והסתכלו עלינו בפליאה. חלקם עשו מאמץ והרימו יד בקצב הקריאות. אבל הרוב הדומם דמם.
שי
מה שנשאר חרות בזיכרוני זו שיחה עם בחור צעיר עם פנים טובות שרכב על אופנוע וחיכה שהכביש יתפנה. כשעברתי לידו הוא שאל בשביל מה כל ההפגנות האלה. אמרתי שנתניהו מואשם בפלילים ולא יכול להנהיג את המדינה והוא ביטל את דבריי. ''אין, אין על ביבי''. ''מה הוא בשבילך, כמו אבא?'' שאלתי. ''הרבה יותר מאבא, בזכותו יש לי הכל, הוא המלך, ושיילך להזדיין החרא הזה ביידן''. ''מה יש לך נגד ביידן''? ''שמאלני מזדיין, ושיילכו להזדיין כל השמאלנים'' חייך אליי בפניו היפות ונסע.
אתמול נסענו לירושלים במצב רוח כבד אחרי האלימות המשטרתית בצעדת הצוללות לירושלים. צועדים אנשים עם בלונים מתנפחים בצורת צוללות והשוטרים תוקפים אותם כאילו הם אויב אכזר שצריך להעלים מהעין. כעשרים אנשים נעצרו, ולמרות כל העיכובים הצוללות הגיעו לבלפור לעת ערב.
בלפור, מקום שהפך לשגרת מוצאי השבת שלי. הפעם הפתעה, מיצב של סוס ענק מבמבוק הוקם ברחוב רמב''ם הכי קרוב שאפשר לבלפור. סוס או טרויה ניצב לקול צהלות ההמון.
ובחזרה לכיכר, אותם פרצופים מוכרים נושאים שלטים וקוראים קריאות. אותם קצינים הצופים מהמרפסת. ואותם שוטרים במבטים אטומים הפורצים לתוך הקהל בתשע ושלושים ומחרימים רעשנים ותופי מרים. לא נמאס להם?
אתמול ריחמתי על קבוצת טירוניות. שוטרות צעירות עם תגים צהובים על הכותפות שהמפקדות, המעט פחות צעירות שלהן, העמידו אותן בשורה ארוכה ובדום מתוח על המדרכה ברחוב אגרון. אחרי אחת עשרה בלילה, הכיכר כבר פונתה ומעט מאד אנשים נשארו והן עמדו שם בדום מתוח.
