תן לנו להפריח את הלוטוס


הלוטוס המרהיב זקוק לסביבה בוצית כדי לצמוח ולפרוח.

כך הרגשתי אתמול.

בתוך זוהמת השחיתות, הסיאוב, ההסתה, ההפחדה, האלימות, ככה בערב קיצי ומהביל

החל לצמוח משהו יפה.


יומן מהפיכה / עדי ארגוב


אנשים צעירים

סבים וסבתות

אמהות

גברים זקופים

קהילת הלה''טבים

שמאלנים

ימנים

מודאגים

מודטים

שוטרים מחלקים מסיכות במקום דו״חות

ואין מכתזית.

הרבה צבעים ותופים, וסירים עם כפות ככלי הקשה, ושרים ורוקדים.

עומדת בתוך כל זה וגאה- כי הם מבקשים מציאות אחרת.

הומו מדבר עם חרדי. האחד מנסה להסביר לשני את עמדתו ויש איזה כבוד בסיסי.

ואני בשורת האמהות שרה 'אמא יקרה' לי ומתבלבלת במילים, ובחורה אחת מסמנת לי לב ומוחה דמעה, ושוטר צעיר בשם איתי מבקש מאיתנו בנימוס לפנות את הכביש, וכשאני מודה לו על הנימוס אנחנו לרגע מישירים מבט, כי הוא לא באמת רוצה לדחוף מישהי שמזדהה כאמא.

ולצידי מירלה שהכרתי רק שעה קודם לכן, וכבר אנחנו מוצאות מעגלים משותפים.

ונהג מונית שאסף אותנו ומוכן לדבר, ''אין שם ימין שמאל, מזרחי אשכנזי''- הוא מודאג מהמצב הכלכלי ואנחנו מקשיבות.

אז הייתה אחדות-

ביבי, האחדות היא ברצון שתלך. לך ותן לנו להפריח את הלוטוס הזה שמבקש לגדול.

ומחוץ להפגנה בחורה עושה סיבובים במכונית שלה עם הסטיקר אין איש מלבדו (ביבי? אלוהים?) ומקללת- מאחלת לנו ולבני משפחתינו זוועות. ואולי היא לא הייתה בטוחה שמישהו יקשיב לה ולכן עשתה סיבוב שני, ואולי אם הייתה מצטרפת לרגע הייתה מוצאת אוצר מילים אחר. מי יודע.

בבוקר שאחרי עוד הפגנה, אני רואה ושומעת את הזוהמה, אבל בוחרת גם להתבשם מהלוטוס.


צילום: נורית שרת


#חמישי_בבלפור_ירושלים

0 views0 comments