שירים בשני אקורדים

Updated: Nov 19, 2020

בוקר. התעוררות פיזית בתוך התעוררות חברתית ותודעתית שעוברת עלי.

עד לפני שמונה שבועות הייתי דעתנית, השתתפתי בהפגנות מידי פעם כשהיה לי נוח. (ירושלים זה רחוק, תל אביב פקקים, בחוץ חם ויש עבודה), צופה בחדשות ובפאנל ״המומחים״ ומתלוננת מהספה שקשה קשה. לפני הקורונה נהניתי מטיסות רבות לחו״ל במסגרת עבודתי ואפילו קוננתי שלא מרגישה שייכת לכאן.

משהו בי התפכח.



יומן מהפיכה / עדי ארגוב


התחלתי ללכת להפגנות להיווכח בעצמי במה קורה ולעקוב אחר עיתונאות עצמאית שלא נסמכת על מנגנון שלטוני.

שמתי לב לכך ששומרי הסף עוזבים ובמקומם מוחלפים ממונים מטעם. או שלא ממונים כלל.

גם השיסוי והשיסוע הפכו גלויים ולא מעודנים, אלה כבר לא דברים שיצאו מהקשרם.

ליבי מתמלא בכעס ובתסכול. גם בהפגנות מצטברות חוויות קשות ומופלאות. אני מתפכחת ורעלה נוספת של הכחשה מתפוגגת.

סביב לי אני רואה רמות שונות של ריקוד התפכחות או הכחשה- חלקם יאמרו: ''את זועמת מידי את מגזימה, את מביאה רק חדשות רעות, תעשי קצת שמח''. ובמילותיו של שלמה גרוניך ''כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים…''

סוג אחר של הכחשה היא - ''במילא לא יעזור אז אין כוח'' אסקפיזם מוסווה ביאוש.

ובתקשורת מספקים את הסם המרדים החדש- אבו דאבי.

התפכחות זה כואב, זה אירוע של שחרור מאשליה של סדר ויושרה.

אני בוחרת לצלול אל הכאב, מעדיפה עצמי מפוכחת על נמנמת. דיקטטורים אוהבים אדישות והכחשה, זה הדשן שלהם.

מחבקת את חברי למחאה, רואה את העם שמוביל אותה, מרגישה שייכת מתמיד ועצובה שזו המציאות.

עם עיניים פקוחות לרווחה,

לב פועם בכל מגוון הרגשות,

אני חיה מתמיד.

ואעשה כל שביכולתי לעצור את סחרור השחיתות הזה.

אנחנו האנשים להם חיכינו.



2 views0 comments
נרשמות מתעדכנות ושותפות לדרך