קשה לרוץ עם מסיכה
ליבי קרא לי לצאת.
באפוד צהוב הגעתי לכיכר הבימה.
נפעמת עצרתי בשולי הכיכר כדי לספוג את הקולות, את המראות של שלל דגלים ורודים המאירים תקווה בתוך האפילה המתהווה.
צעירים פועמים בקריאות, בתיפוף ובשירה.
צעירים שלוחמים את עתידם.
צעירים שאיבדו כל כך הרבה.
צעירים התומכים זה בזה.
צעירים נחושים בקרב הבלימה של ההזייה שבה אנו חיים.
נמאס להם להיות נחמדים.
נמאס להם להיות מנומסים.
הם בוטים.
הם חדים.
הם ממוקדים.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
פחדתי עד אימה מאלימות המשטרה, כל גופי צעק - נוסי!
המשטרה בכוחות מתוגברים, דיווחים על פרשים על סוסים וגם על כלבים. יצאנו לתהלוכה והתפצלנו לשלל תהלוכות. אני יצאתי בזו שפנתה לרוטשילד וכבר על בלפור נחסמנו במכלאה. יס''מניקים בשלוש שורות מכל צד חוסמים את הדרך.
כאמהות אנחנו חמושות באפוד, מסיכות לחלוקה, מים, משתדלות להרגיע ולעזור בלי לחנך איש.
נשמתי עמוק, הזכרתי לעצמי שהשוטרים אינם אויבים שלי, גם הם זקוקים לריכוך. סבלנות עדי, סבלנות.
מיקי חיימוביץ ועוד חברי כנסת, עמדו איתנו בתוך המכלאה.
יס''מניק נחמד איפשר למי שחש ברע, לצאת, ואנחנו הודינו לו. היו לי עוד כמה דברים לומר לו אבל הפעם שתקתי..
דיירי הבתים הזמינו אותנו להפסקת שירותים, משמר הגבול ויס''מניקים חסמו אותנו. אין עם מי לדבר.
אחרי כמעט שעה, בסיועה של מיקי חיימוביץ, האמהות בצהוב יצאו.