top of page
  • Ketty Bar

בסרט הזה היינו כבר 1948, דו"ח בית נובא

עודכן: 19 בפבר׳ 2022


צאו מהר ובואו לראות ארץ הולכת לאיבוד, תרבות נוודים ורועי צאן בת מאות בשנים, בואו לטייל בבקעת הירדן (לעיתים מכונה בקיצור "הבקעה"; בערבית: وادي الأردن, וַאדִי אַל-אֻרְדֻן) היא חלק מן הבקע הסורי-אפריקני המשתרע לאורך נהר הירדן ממקורות הירדן ועד לים המלח. הבקעה צרה וארוכה וגובלת בערבה בדרום, בהרי אדום והרי מואב במזרח שבממלכת ירדן, בהמשך במזרח-בגולן, בבקעת הלבנון בצפון, בגליל, וביהודה ושומרון במערב.

בואו, זה לא מסע תיירותי זה מסע בארץ המרדפים של 1967 ארץ רדופה ונרדפת, מתנשפת בשארית כוחותיה שנראה כיצד נאנקת תחת מגפי הברזל של המינהל האזרחי, הזועקת בדממה לקצת, רק קצת מאדמותיה שנגזלו ממנה לאימוני הצבא, וצמאה למים שנסתמו מקורותיה בהקדש יהודי.

בקעת הירדן וצפון ים המלח( היא חבל הארץ המזרחי של הגדה המערבית, המשתרע על פני 3.1 מיליון דונם, שהם כרבע משטח הגדה המערבית. בגלל ההגבלות הקשות שמטילה ישראל, רק כ-2% מתושביה הפלסטינים של הגדה המערבית מתגוררים בבקעה. למעלה משליש מהמבנים שהרסה ישראל לפלסטינים בגדה המערבית בעשור האחרון היו בבקעה. מתוך דו"ח שלום עכשיו)


התמונות המתפרסמות כאן לוקחות סדרת תצלומים, בקעת הירדן 01/2022 במסגרת סיורי האימהות בבקעת הירדן עם #גיא_הירשפלד #מסתכלים_לכיבוש_בעיניים צילום: רותי אלון

כיתובי תמונה, מתוך #בצלם #שלום_עכשיו #הארץ


"חבל ארץ פרוע זה" סרטה של הדרה אורן



עמוס קינן - היום בו הפסדנו את הניצחון (של ששת הימים)

דו"ח בית נובא, מאת עמוס קינן:


(על שלושת הכפרים שתושביהם גורשו ובתיהם נהרסו - יאלו, בית נובא ועמאוס הקימה קק"ל את פארק קנדה)


בית-נובא, ליד לטרון.

מפקד הפלוגה אמר שאת שלושת הכפרים בגזרה - יאלו, בית-נובא ועמואס הוחלט לפוצץ מסיבות אסטרטגיות, טקטיות ביטחוניות. ראשית, ליישר את האצבע של לטרון. שנית, להעניש את קני המרצחים. שלישית, למנוע מהמסתננים בעתיד בסיס.

אפשר להתווכח עם תפיסה אידיוטית זו, הגורסת עונש קולקטיבי, וסבורה שאם יאבד למסתנן בית אחד, לא ימצא בית אחר להגיח ממנו. אפשר להתווכח על התועלת שבהגדלת מספר אויבינו לעתיד, אבל למה להתווכח?


נאמר לנו שתפקידנו לסרוק את בתי הכפר; שאם נמצא אנשים מזוינים, לקחתם בשבי. אנשים לא מזוינים, יש לתת להם שהות לאריזת המיטלטלים, ואחר כך לומר להם ללכת לבית-סירא, כפר לא-רחוק. ועוד נאמר לנו, להתייצב במבואות הכפר ולמנוע כניסת תושבים החוזרים ממחבואיהם לאחר ששמעו את קריאתנו ברדיו אליהם, לחזור בשלום אל כפריהם. ההוראה היתה לירות מעל ראשיהם ולומר להם לא להיכנס לכפר.


בית-נובא בנוי בתי אבן יפים, מהם אף מפוארים. סביב לכל בית, גן עצי פרי-זית, משמש, גפן, ואף עצי נוי - ברושים. מסביב לכל שתיל, תלולית. בין העצים, גני ירק מטופחים, מעושבים ועדורים.


בבתים מצאנו קצין קומנדו מצרי פצוע, וחוץ ממנו כמה ישישים וישישות. בצהריים הגיע הבולדוזר הראשון, ועלה על הבית הראשון בקצה הכפר.

במחי בולדוזר אחד נעקרו הברושים, הזיתים. תוך עשר דקות היה הבית לחורבה, על החפצים והרכוש המעט שבתוכו. לאחר שנהרסו שלושת הבתים, הגיעה שיירת הפליטים הראשונה מכיוון רמאללה.


לא ירינו באוויר. נערכנו לחיפוי, ודוברי ערבית ניגשו אליהם למסור להם את ההוראות. היו שם זקנים שהלכו בקושי, זקנות ממלמלות, תינוקות בזרועות אמותיהן, ילדים קטנים. הילדים בכו והתחננו למים. השיירה הניפה דגלים לבנים.


אמרנו להם ללכת לבית-סירא, הם אמרו לנו שמכל מקום מגרשים אותם ולאף מקום לא נותנים להם להיכנס, שכבר ארבעה ימים הם הולכים בדרכים, בלי אוכל, בלי מים, שכמה מהם מתו. הם ביקשו לחזור לכפר, ואמרו שמוטב שנהרוג אותם.



כחלק מהמדיניות הישראלית להשתלטות על כל שטחי סי ישראל דוחקת את רגלי הפלסטינים אל מחוץ לבקעה או אל אזורים תחומים ומצומצמים בתוכה. הבקעה היא חבל ארץ סמוי מהעין, ביתם המרוחק של כמה מהקהילות המוחלשות ביותר בגדה המערבית. אך למרות ניסיונות הנישול וההתנחלות המתמשכים, גם כיום קרוב ל-80% מתושבי הבקעה הם פלסטינים.

לכמה מהם היה עז, כבש, גמל או חמור. אב גולל גרגרי חיטה בין ידיו, שחק אותם ונתן אותם לאכול לארבעת ילדיו. באופק נראתה השיירה הבאה. גבר הלך, ועל גבו שק קמח של 50 ק"ג. כך הוא הולך, קילומטר אחר קילומטר. עוד זקנות, עוד נשים, עוד תינוקות. הם צנחו בעייפות במקום שאמרנו להם לשבת בו. לכמה מהם היו פרה או שתים, עגל, כל רכושם עלי אדמות. לא הרשינו להם ללכת לכפר לקחת מיטלטלים, כי ההוראה הייתה שאסור להם לראות איך הורסים את כפרם. הילדים בכו, וכמה מהחיילים שלנו פרצו בבכי. הלכנו להביא להם מים. לא מצאנו. עצרנו מכונית צבאית ובה רב-סרן, שני סרנים ואשה. לקחנו מהם ג'ריקן וחילקנו לפליטים. חילקנו להם סוכריות וסיגריות. עוד חיילים פרצו בבכי. שאלנו את הקצינים מדוע שולחים את הפליטים הלוך ושוב ומגרשים אותם מכל מקום, ענו לנו שכך טוב להם, שילכו. ועוד אמרו לנו הקצינים שלמה לנו לדאוג לערבושים. שמחנו לשמוע שכעבור מחצית השעה נעצרו כולם ביד המשטרה הצבאית, כי מכוניתם הייתה מלאה שלל.


עוד ועוד שיירות הגיעו, ועתה הגיע מספרם למאות. הם לא הבינו מדוע אמרו להם לחזור ועתה לא נותנים להם לחזור. אי אפשר היה לעמוד בפני התחינות שלהם. אחד שאל אותנו למה לנו להרוס את הבתים, מוטב שנגור בהם אנחנו. מפקד הפלוגה החליט ללכת למטה ולברר אם יש הוראה בכתב מה לעשות בהם, לאן לשלוח אותם, ואם אי אפשר לארגן רכב לנשים ולילדים, ומזון. הוא חזר ואמר שאין הוראה בכתב, ולגרש אותם.


וגירשנו אותם. הם ממשיכים לנוד בדרכים, כמו צאן אובדות. התשושים מתפגרים. לעת ערב נודע לנו ששיקרו לנו - גם בבית-סירא החלו הבולדוזרים בהריסה, ולא ניתן להם להיכנס לשם. כמו כן נודע לנו שלא רק בגזרה שלנו מיישרים מסיבות ביטחוניות - בכל הגזרות כך. המלה שלנו ברדיו לא הייתה מלה, המדיניות לא הייתה מדיניות עם כיסוי.




החל מקיץ 2012 מורה הצבא מעת לעת על פינוי זמני של קהילות ששוכנות בשטחים שהוכרזו כשטחי אש בבקעת הירדן, בטענה שהדבר נחוץ לצורך אימונים. בצווים שנמסרו לתושבים הם נדרשו לעזוב את מקומות יישוביהם לתקופה שנעה בין כמה שעות ליומיים, ונקבע כי אם לא יעשו כן – הם יפונו בכוח, בעלי החיים שברשותם יופקעו והם יחויבו בהוצאות הפינוי. עד סוף מאי 2013 התרחשו לפחות 20 אירועים כאלה.


הגדוד רטן. אנשי הכפר חרקו שן כאשר ראו את הבולדוזר משחית עצים. בלילה נשארנו לשמור על הבולדוזרים, אבל כל הגדוד היה נזעם, ורוב האנשים לא רצו למלא את התפקיד. בבוקר העבירו אותנו משם. איש מאיתנו לא הבין כיצד יהודים יכולים לעשות כך. גם מחייבי הפעולה טענו שאפשר היה להקים מכלאות לאוכלוסייה, להחליט החלטה סופית על גורלם ומיקומם ולהסיע אותם למקומם החדש, עם רכושם. איש לא הבין מדוע לא ייקח הפלאח את הפרימוס שלו, את השמיכה ואת הצידה.


התרנגולות והיונים נקברו תחת ההריסות. השדות נשמו לעינינו והילדים שהלכו על הכביש ממררים בבכי יהיו הפדאיון בעוד 19 שנה, בסיבוב הבא. כך הפסדנו, באותו יום, את הניצחון.



ככלל, ישראל לא מאשרת לפלסטינים כל בנייה בשטחי סי, שמהווים יותר מ-60 אחוז מכלל שטחי הגדה המערבית, ומאפשרת שימוש בשטחים אלה כמעט ורק לטובת המתנחלים היהודים. בנוסף, בעבר הודו בצבא שהגדרת שטחי אש בשטחים הכבושים נועדה בין היתר לגירוש קהילות של פלסטינים. (מתוך סיור האימהות בבקעת הירדן ינואר 2022 צילום: רותי אלון)



-16.9.13, הרס המינהל האזרחי את כל המבנים של קהילה בדואית המונה עשר משפחות וגרה בח'רבת ח'לת מכחול, הנמצאת מזרחית לטמון וכחצי ק"מ מערבית להתנחלות חמדת. בני הקהילה, המונים 60 איש, בהם 25 קטינים, מתפרנסים מרעיית צאן. לדבריהם, הם גרים במקום זה באופן רציף מזה עשרות שנים. כל המבנים ששימשו אותם, למגוריהם ולצאנם, נהרסו ומאז הם לנים בשטח הפתוח ללא כל מחסה מן השמש.


הקהילות הפלסטיניות בבקעת הירדן שהמנהל האזרחי מונע מהן אפשרות של תכנון ובנייה חוקית אינן זוכות בדרך כלל לחיבור לרשת המים. תושבים בקהילות אלה תלויים במי הגשמים המועטים היורדים באזור, שאותם הם אוגרים בבורות, וברכישת מים במכליות מקבלנים פרטיים שמחירם גבוה מאוד. כתוצאה ממדיניות זו, ממוצע צריכת המים ביישובים אלה הוא 20 ליטר ליום לנפש בלבד, לעומת 100 ליטר ליום לנפש עליהם ממליץ ארגון הבריאות העולמי.