על אחדות ואחידות

מהצהריים אני במתח. עם סיפורי האלימות הגוברת נגד מפגינים, גואה בי הפחד. אל הפחד אני נוטה להתייחס ברצינות, כאל שומר ראש המכוון אותי - לברוח כשצריך, להילחם כשנחוץ.

יומן מהפיכה / עדי ארגוב

אחרי שרקדתי בבוקר הגוף נפתח לשלל זכרונות האלימות שצבר בתוכו, לתחושת המחנק במכלאות, ואני נותנת לעצמי לבכות.

לובשת את החולצה הורודה של 'קומי' שכתוב עליה- 'כוחנו באחדותינו'. בתחילה זה מרגיש כמו סיסמת בחירות בנוסח הליכוד, אבל אז אני נזכרת בהבדל המהותי בין אחדות לאחידות ונושאת את הורוד ואת הסיסמא בגאווה. מוסיפה את הבנדנה הורודה שיצאה ריחנית מהכביסה, בגדים ארוכים בהמלצת האמהות הירושלמיות, מים, מסיכות רזרבה, סוכריות לאנרגיה, משקפיים רזרבה למקרה שאעצר, נעלי ריצה ויאללה יוצאת.

רשת האמהות הומה. מתארגנות- מי בבלפור, מי בצמתים, מי בתל אביב, מי גיבוי, מי תקשורת (הטוויטר שלנו הפך כלי תיעוד שעיתונאים נסמכים עליו), מי מערך עצורים ומי בחמ''ל.

לפני היציאה אני כותבת ללינה חברת הנפש שלי, הפלסטינית, שמהלכת איתי וירטואלית בכל ההפגנות ומבקשת ממנה לתמוך בי מרחוק. בקולה הרך היא אומרת ''אני איתך!''.

תחנה ראשונה- כיכר קוגל, חולון. לתמוך במפגינים שסופגים בכל פעם אלימות - גז פלפל, איומים, מכות. שמענו את בקשתם לתמיכה ובאנו- כמאתיים וחמישים איש. קשישים, משפחות, חברי ה'חזית הורודה' עם תופים מאולתרים. 

משטרה שעושה את עבודתה ומאבטחת. צוללת שמקיפה את הכיכר, המוני מכוניות מצפצפות בתמיכה, שלטי 'לך' בורוד ובשחור ושלט שצבעי הגואש שעליו עדיין רטובים המציין שגז פלפל לא ירתיע.

קטי מדווחת שבכיכר מדיטק תקפו אותה ומרגיעה אותנו שהיא בסדר.

הגיע הזמן לזוז לירושלים. בלפור מחכה לנו.

אני יוצאת למכונית בחשש מסוים, מה יקרה אם אצא מגוש האחדות המגן הזה ואפגוש לבדי ביביסטים כשאני באפוד צהוב וחולצה ורודה? האם זה יעצור אותם? ובכן לא. למזלי פגשתי רק אישה בת גילי שאיחלה לי מיני איחולים מתוכם הבנתי שאני, שהיא כלל לא מכירה, מקור כל הרע. 

חזרה במכונית, בקפסולה המו