אני מקפידה להשתתף, כי אני מאמינה שזה חלון הזדמנות צר לחולל שינוי כשרובינו מתפכחים מהעיוורון והלהטוטנות. גם משום שמפאת גילי והרקע המקצועי הטיפולי שלי אני יכולה לשמש כקול בשל וגם כתמיכה שהיא כה דרושה.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
בעיקר אני מתפעמת מרוח הנעורים, הנחישות והערבות ההדדית בין המפגינים, דברים שהיה נדמה לי שאבדו בחברה הישראלית, אבל הנה נמצאו.
אתמול רצתי וצעדתי עם המפגינים ברחובות, מתמוגגת מהנהגים שצפצפו ותמכו על אף שעצרנו את התנועה. הייתה אפילו בחורה מתוקה במכונית אדומה בשם הילה שהגישה לי מים.
התרגזתי על שוטר שדחף אותי בגסות, הוא היה פחות או יותר בגיל של הבן שלי, בו בזמן ריחמתי עליו- עמדה לא פשוטה בה הוא היה מצוי. אז עידו מור- סליחה שהתרגזתי עליך. על אף שלא נהגתי כלפיך באלימות.
פרשתי איפשהו לקראת הסינמטק. עייפה, עם רגל כואבת, מסופקת וגאה. על קפלן בואכה שרונה ראיתי אותם. הם לבשו שחור ונשאו דגלים שחורים ונראו מאיימים. זוכרת את הדיון ביני לביני- הגוף שלי אותת סכנה, הראש ביקש להרגיע.
הייתי לבד מולם, ואפילו חשבתי שיתקפו אותי. היה רגע של החלפת מבטים- אני בחולצה עם הכיתוב ''בושה'' ו''ביבי הביתה'' והם רואים אותי.
