נדחפתי, קוללתי, נבעטתי והוטלתי לרצפה

Updated: Jan 13

בוקר, יום וחצי אחרי והצלעות כואבות מאוד.

במהלך הזמן שחלף מאז ההפגנה של מוצ''ש, צפיתי שוב ושוב בעדויות על הברוטליות של המשטרה. עוברת על תמונות, סרטונים, מחפשת בקטעי הפאזל הזה מילים שיוכלו לתאר את התחושות שלי. מנסה בעדויות המצולמות למצוא אימות לזוועה שהתחוללה שם.



יומן מהפיכה / עדי ארגוב


להפגנה הזו הגעתי עם הבן שלי, גאה שהוא מוכן לצאת להפגין. האמא שבי הצטערה שדווקא בלילה הזה מכל הלילות. כי לתחושותיי התלוותה הדאגה העוצמתית שהוא יפגע או יעצר. ככה נעתי בין תפקידי כאמא לכולם, לבין האמא הפרטית שבי שרצתה שינוס למקום מבטחים.

כאמא בצהוב הייתי חסרת אונים, ונוכחתי באלימות משטרה מתחילת האירוע, ללא כל פרובוקציה מצד המפגינים. בינותינו הסתובבו סמויים נכונים להסתער. שוטרים ויס''מניקים הילכו ללא חשש בתוך קהל המפגינים העצום מה שסותר לחלוטין את הצהרת המשטרה שהמפגינים פעלו באלימות.

לכאורה תפקידי למנוע אלימות, להזכיר לצדדים את החוק, לתעד, לרכך. אולם בפועל רצתי בין אנשים כלואים במכלאה. מטולטלים, כואבים, כדי לשאול, לנחם, לבדוק שהם לא לבד. הצעירים מתעדים ומגינים זה על זה.

ובכיכר חבורת צעירים יושבת, מהודקת, והם מקבלים תדרוך איך להגן על הגוף מול שוטר ומול מכתזית.

אני עצמי נדחפתי, קוללתי, נבעטתי והוטלתי לרצפה בידי שוטרים.

נתקלתי גם בשוטרים שהקשיבו, אבל הפעם היה זה מיעוט ששמר על צלם האדם בתוך ההמולה והשטנה.

אנשים שביקשו לצאת מהמכלאה התחננו, חלקם על סף התקף חרדה, היו זקוקים לעזרתי שאתחנן בפני היס''מניקים שיאפשרו להם לצאת ממכלאת האלימות שהיינו לכודים בתוכה. בין סוסים, מול מכתזיות. מצאתי צדיק אחד שהיה מוכן לעשות זאת. תודה נדב.

אם בעבר היס''מניקים לא הסתכלו לנו בעיניים, במוצ''ש הם הסתכלו ובעיניהם הייתה עוינות. ליבי נחמץ.

אמנם קשה לצפות מבני עשרים וחמש שעומדים שוב ושוב תחת לחץ להיות בהירי מחשבה ומצפון. זו משימת מפקדיהם. אבל כולם חייבים להבין שבידייך הנשק, המכתזיות, הסוסים - היחס אינו סימטרי וחובתך לשמור על מקצועיות. אחרת חפש מקום עבודה אחר פחות מלחיץ.

מפגינה צעירה נפלה בבכי אל זרועותיי וסיפרה שניסתה להתלונן בפני שוטרת על שוטר שמעך את שדיה, וזו איימה לעצור אותה. בכתה ומלמלה שהיא לא מבינה ושנמאס לה, ואני בכיתי יחד איתה. כי גם אני לא מבינה. את כל הקריירה שלי הקדשתי להבנת טבע האדם, ובכיכר פאריס בכיתי כי לא הבנתי. כי ליבי נשבר.

מתפכחת.


השתמשתי בתמונות של אחרים. מצטערת. כל התמונות שלי יצאו מטושטשות כי הידיים רעדו אפילו בלי ששמתי לב.

בפרספקטיבה הבנתי כמה חשוב התפקיד שלנו כאמהות בצהוב. אנחנו כנראה לא נוכל למנוע אלימות בחסות המשטרה אבל נוכל להביא את קול הזכויות, נוכל לתעד ולנחם אם צריך.

יאללה היום סוגרים על גן אירועים לחתונה של בני הבכור, חיים על הקצה אמרנו?


#מוצאי_שבת_בבלפור_ירושלים

3 views0 comments