"אנו עומדים ומביטים יחד אל העמק היפה והשלו, ועשן הטבונים מסתלסל באוויר, והדרדרים והסביונים פורחים וממלאים את העין. זה זמן הפריחה הצהובה כעת.
סיפרתי לאבו חרב שקראתי לספרי "הזמן הצהוב", והוא חייך ושאל אם שמעתי על הרוח הצהובה שתבוא בקרוב, אולי עוד בחייו שלו: משער הגיהינום תבוא הרוח, "ריח אספר" שמה בפי תושבי המקום, והיא רוח מזרחית חמה ואיומה, אשר אחת לכמה דורות באה, והאנשים נמלטים מפני חמתה אל המערות והנקרות, אבל גם שם היא משיגה את עושי מעשי העוול והאכזריות, ושם, בחגווי הסלע, היא קוטלת אותם אחד לאחד. אחרי יום שכזה, מספר אבו חרב, תהיה הארץ מכוסה גוויות, הסלעים יהיו מלובנים מרוב החום, וההרים יתפוררו לאבקה שתרבץ על הארץ ככותנה צהובה". (דוד גרוסמן)
נחום ברנע על "הזמן הצהוב": כתבה של הסופר דויד גרוסמן העוסקת בהשלכות של השליטה בשטחים שנכבשו ב-1967 דרך רשמי מסע בגדה המערבית. התפרסמה לראשונה על פני גיליון שלם של המגזין "כותרת ראשית" ב-1987 ועוררה תהודה גדולה, במיוחד לאחר שבסופה של אותה שנה פרצה האינתיפאדה הראשונה. מאוחר יותר נוספו לכתבה פרקים שנערכו כספר. "הזמן הצהוב" תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה גדולה. "החשיבות בכתבה הייתה, לדעתי, שהיא גילתה בפעם הראשונה לרוב הישראלים שהם עם כובש. לא היו אז מחסומים כמו היום, אבל היה מחסום שקוף, וגרוסמן בא והפך אותו למוחשי, בא ואמר, 'ככה זה לא ילך'. הוא שם את האצבע על התופעה העומדת לפתחנו, שעומד לבוא איזה ענן. כולם ראו ענני כבש, והוא ראה ענני גשם".
הזמן שחלף מאז, 34 שנים, צבע את הכיבוש בצהוב של רוח מזרחית חמה ואיומה, שמחוללת סערה תרבותית בחברה. הפכנו אנשים צהובים זה לזה, והשנאה שוררת בינינו. בפוליטיקה, צהוב הוא צבעם של הליברלים, אבל הוא גם צבעה של תנועת "כך" המאיימת על הליברליות ועל הדמוקרטיה, והצהוב מקושר עם דעה קדומה ופחדנות. מעטים הצבעים שהם אקלקטיים וסותרים בסמליות שלהם כמו הצבע הצהוב. הוא נתפס כצבע הבהיר, השמח, החם והאופטימי של אור השמש, החמניות והנרקיסים. הצהוב הוא הצבע הבולט ביותר בספקטרום, זה שעין האדם מעבדת תחילה - לפני כל גוון אחר. אפילו בראייה הפריפריאלית שלנו, יש לנו סיכוי כפול לזהות צהוב מאשר צבע אחר כמו אדום, הנראות החזקה שלו הפכה אותו לצבע הכרחי בשילוט ובתמרורי בטיחות ואבטחה. אך עם זאת הצהוב הוא צבע שמרגיע את העין. האימהות באפודים הצהובים השתמשו בו כדי להרגיע ולהשיג נראות ונוכחות בעלות מסר.
הצבע הצהוב הפך לאות של מחאה כבר בתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית: נשים וארוסות של חיילי צבא האיחוד (הצפון) היו עונדות לשערן צעיף צהוב, מטפחת צהובה או סרט צהוב, כסמל לכך שהן נאמנות לבני זוגן ומחכות שישובו מן הקרבות.
כמאה שנים מאוחר יותר, באוקטובר 1971 התפרסם סיפור אודות אסיר שעמד להשתחרר לאחר שלוש שנים בכלא. טרם שחרורו כתב האסיר לאהובתו שאם היא עדיין מעוניינת להמשיך את הקשר איתו, שתקשור סרט צהוב סביב עץ האלון העתיק בעיירת מגוריהם. בעת נסיעתו באוטובוס מהכלא לביתו ראה האסיר המשוחרר, לשמחתו, שאכן היה קשור לעץ סרט צהוב.
בהשראת הסיפור כתב התמלילן אירווין לוין בשנת 1973 את השיר ""קשרי סרט צהוב סביב עץ האלון העתיק" ("Tie a Yellow Ribbon 'Round the Old Oak Tree"). השיר הדהד את התקווה לחזרתם של שבויי מלחמת וייטנאם.
הוא זכה שנית לפופולריות בשנת 1980, כאשר עשרות אזרחים אמריקאים הוחזקו כבני ערובה בטהראן בירת איראן על ידי השלטון בעקבות המהפכה האיראנית.
בישראל, אמו של החייל יוסף גרוף, קשרה מאות סרטים צהובים ברחוב שבו הם גרו, לקדם את פניו. איתו הוחזרו שבויי צה"ל נסים שלם וחזי שי בשנת 1985 מִביים במסגרת עסקת ג'יבריל.
בשנת 2010, במסגרת המאמצים להגדיל את המוּדעות לשביו המתמשך של החייל החטוף גלעד שליט, חולקו ברחבי ישראל אלפי סרטים צהובים ואלה נתלו על ידי אזרחים על מכוניותיהם לציון הזדהות עם משפחת החייל בקריאה לשחררו. לקראת שובו של גלעד שליט קישטו ילדים את יישובו, מצפה הילה, בסרטים צהובים.
"האימהות בצהוב", קראו לנו צעירי בלפור; בחברון החיילים יצאו לקראתנו בשמחה בקריאה: "האימהות של בלפור הגיעו". "באתן לשמור עלינו?" צעקו לעברנו, כמו הצעירים בבלפור, ב'הבימה', בראש העין ועוד. אחרי שנתיים של מחאה ועמידה במרחב הציבורי באפודים צהובים שסימלו את עמידתנו נגד אלימות המשטרה והגנה על הילדים שלנו, אנחנו יוצאות למסע כלל ארצי בגבולות 1967 להשבת הבנים והבנות שלנו מהשטחים הכבושים.
יגידו לנו: "מה הן מבינות", יחזירו אותנו למטבח וגם יכרכו סביבנו קשרים של בוגדות, ישלחו אותנו לעזה, יקללו אותנו, יסמנו, יצעקו, יחרימו ועוד איומים ושטויות. אנחנו לא מפחדות. חלקנו קברו בנים, אחים, אבות וחברים בשם הביטחון בשטחים הכבושים. היינו שם! ישבנו שבעה, שתקנו 54 שנים ובילינו לילות ארוכים כשהחרדות סדקו את הקירות וניפצו את החלומות של הבנים והבנות שלנו. ילדים בני 18 שהתנדבו לשרת בצבא הגנה לישראל - להגן על גבולות המדינה - ומצאו את עצמם כשוטרים ומאבטחים של מתנחלים, רודפים אחרי ילדים, פורצים לבתים באישון לילה, סותמים בארות מים, הורסים בתים וכולאים צעירים וצעירות בגלל פוסטים ברשתות החברתיות.
נשטוף את הארץ בצהוב. נעטוף את עמודי התאורה ואת תמרורי האזהרה בסרטים צהובים כמספר האבות, הבנים והנכדים ששירתו את הכיבוש 54 שנים - נזכיר לכולם שעברנו 23 ממשלות ועשרה ראשי ממשלה, אך כלום לא השתנה.
קשרי איתנו סרט צהוב, וביחד נוציא את הילדים שלנו מהשטחים הכבושים.