מהפיכה או למה אני יוצאת להפגין


רבים ממכרי וגם רוב המעגל המשפחתי הקרוב והאהוב שלי רואים בי כמי שירדה מהפסים.

איך מי שנמנעה מכל ויכוח פוליטי, ובכלל ויכוחים עוררו בה דחף עז לברוח, הפכה קרבית שכזו ומתייצבת כמעט בכל הפגנה, על אף המכות.


יומן מהפיכה / עדי ארגוב

''אמא, אולי די'' יאמר לי בני הבכור.

''את עלולה להיפצע'' יאמר זוגי שיחיה.

''אולי תיקחי מנוחה'' יאמרו חברי.

''נהיית קרבית'' יאמרו אחרים.

שומעת את החשש ובעיקר את הפסימיות, תחושת ההשלמה עם גורל שכאילו הוכתב מראש- שזה לא ממש ישנה, שהוא פה לנצח. שומעת את התחושה שאולי אני מגזימה.

יחד זאת, אמא לביאה מעורבת עם כלב רועים אני, אעמוד בגאווה מול כל מי שיעז לפגוע ביקרים לי. הפעם הכללתי ביקרים לי גם כאלה שאינני מכירה.

נקודת האל חזור הייתה ליל המכתזיות, שבו בתכנון קר ומעורר פלצות ריכזו את כולם במתחם צר וריססו אותם במים. משהו באכזריות הזו, שהזכירה לי שנים טראומטיות בתולדותינו, הבהיר לי שהלביאה צריכה לצאת.

הרגשתי את נהמת האם הלביאה פורצת מתוכי ודוחפת למצבי קיצון בהם אני ועוד אמהות בצהוב ניצבות מול סוסים. מאחורי מפגינים זועמים או קוראים לשלום, מולי סוסים ועליהם פרשים ממלאי פקודה. אינני יודעת מה נאמר להם קודם לכן, ברור לי שהעומד בראש ההיררכיה, האחד שמעל החוק לא סופר אותם או אותנו. לא את זיעתם ותחושותיהם, לא את רגלי הרועדות שמספרות לי שאני מפחדת מאוד. מפחדת שהמדינה הזו תלך לאיבוד. ואני פונה אל הסוס ומבררת איתו אם יש אפשרות שהוא יסרב פקודה. וצוחקת לעצמי, לא ברור מי החיה פה.


ואז מביטה לאחור ורואה את שלל האנשים האלה שבהם תשוקה ליצור עולם אחר. צעירים ומבוגרים, הזועקים את כאבם.

אני נזכרת בכל מעגלי השיתוף, הרצאות הצעירים על שינוי חברתי, על השוויוניות המגדרית בהפגנות, בזקני השבט ובמלחמתם העיקשת על הדמוקרטיה, על חווית 'הכל כלול' ולכולם מקום הכאוטית של ההפגנות. אני חושבת על בני שמתחתן ואני רוצה להעניק לנכדיי שיבואו משהו אחר. אני מסתכלת לצידי בחברותי האמהות בצהוב, ואני מזדקפת וכל כולי- אין מצב!

כי באמת - אם תאמינו שזה לא יקרה מן הסתם זה לא יקרה. השינוי תלוי בנו וזה הזמן לקום כי אנחנו האנשים להם חיכינו.

בואו והצטרפו אלינו.


תודה לאפרת ספרן על הצילום.



4 views0 comments