למה לא שלושים שבועות?

אתמול אחרי שהתהלוכה הגיעה לבלפור ועמדנו כמה אמהות בצהוב בפינת אגרון ניגש אלינו מפגין מבוגר. הוא שאל ׳׳שמתן לב שכשאין שוטרים אין אלימות?׳׳ התאפקתי לא לענות בציניות, ועניתי בחיוך ששמנו לב.

קצת מצחיק לשאול אותנו, ׳אמהות נגד אלימות המשטרה׳, אם שמנו לב.

הטור שלי / נורית שרת

מזה חודשים אנחנו טוענות שיש לתת למפגינים להפגין ללא הפרעה ובהגיע הרגע הם יתעייפו ויחזרו הביתה.

אבל רק כשכוחות המשטרה היו עסוקים בהפגנות האלימות של צעירי המתנחלים כיכר פריז הושארה לאזרחים.

מזה שבועיים התהלוכות מתקיימות ללא ליווי משטרתי. המרפסת הצופה על הכיכר כמעט ריקה. ומלבד שוטרים במחסומים, אין שוטרים.

לפני שבועיים היה אמנם מספר רב של עצורים בעקבות המצור על הוילון אחרי הצהריים ברחוב סמולנסקין. המשטרה שהופתעה מהחבורה ששעטה אל הוילון בקריאות ובשירה, פינתה את המפגינים ועצרה אחד עשר מהם. אבל אחרי שהרחוב פונה והמפגינים צעדו אל הכיכר, נוכחות המשטרה היתה אפסית והעצורים שוחררו כולם. מי באותו לילה ומי למחרת.

ואם לא הייתי חווה בעצמי את ההתנהגות המופרכת של המשטרה במשך שבועות ארוכים לא הייתי מאמינה שפעם הלילות בבלפור היו קשים ורווי אלימות.

לשם מה מחסומי הלחץ, הפרשים הדוהרים לתוך ההמון על סוסים, השוטרים הדוחפים, הגוררים והאוזקים?

לשם מה גדודי השוטרים המסיירים עם טאבלטים ומחלקים קנסות. השוטרים השולפים זמבורות ומשרוקיות מידיהם של אנשים? החרמות הרמקולים? הצילומים האינסופיים?

שלא לדבר על המכתזיות. המכות. האיומים והמעצרים.