יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים, מן הנעלבים ולא מן העולבים

אתחלתא. כיצד ומתי הומצאה היהדות הישראלית, יהדות שמקדשת כוח?

תחושה של חילול השם בזמן שירותו בשטחים כקצין גולני חובש כיפה שלחה את מיכאל מנקין למסע היסטורי, אישי ואינטלקטואלי מרתק לאורך הקו הישר שמוליך מהציונות של בן גוריון אל זו של הציונות הדתית בת זמננו.


מיכאל מנקין גדל בירושלים ולמד בישיבת מעלה גלבוע. בעבר שימש כמנכ״ל "שוברים שתיקה" ומנכ"ל מכון "מולד". כיום הוא מנהל שותף של קבוצת "לאומיות ושותפות" במכון ון ליר ומנהל את התוכנית הערבית-יהודית "השותפות".



הארץ // מיכאל מנקין


כיצד הפכו חובשי הכיפות לתומכים הנלהבים ביותר בכיבוש?

אלימות וגזל נחשבו תמיד ביהדות לדבר שמוטב להתרחק ממנו. משהו השתבש בדרך


בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה שהכיבוש אינו זמני, אלא שעבוד הנמשך יותר מחצי מאה; שסיומו איננו נראה באופק. ככל שנמשך הכיבוש, הוא פוגע בחירותם של מיליוני אנשים ומפרק את הזהות הקולקטיבית של עם שלם. וככל שהכיבוש מתקבע, הוא נתפס כמאפיין מהותי של מדינת ישראל, וכל התנגדות לו נתפסת כהתנגדות לעצם קיום המדינה. כל אזכור של הסבל הפלסטיני נתפס כבגידה.


בקידום הכיבוש ובהצדקתו מעורבים דתיים באופן בולט. נציגי הציונות הדתית, כוח מוביל כיום בצבא, יכשירו מוסרית והלכתית כל פעולה של צה"ל. נדמה לעתים שהעמדה הדתית הטבעית היא לתמוך בפעולות האלו. גם כיום, כשהאתוס הציוני־דתי של התיישבות על גבעות טרשים הומר בחיים בורגנים, וכשמלחמות ארוכות התחלפו בשליטה משטרתית יומיומית על אוכלוסייה נטולת זכויות, עדיין נדמה שחובשי כיפה הם שמובילים את אידיאולוגיית העליונות האתנית. עשורים רבים לאחר הרב קוק האב והבן, התפיסה הרואה בצה"ל צבא קדוש ובמלחמות ישראל חובה דתית זוכה לתמיכה נלהבת בקרב חוגים דתיים. חובה זו מתבטאת בשנים האחרונות גם בפסיקות הלכתיות מתירות בענייני "נוהל שכן", גזל קרקעות פרטיות, חילול שבת לטובת התנחלויות, היתר עבירה לצורכי שב"כ, היתר לאלימות אזרחית מול פלסטינים ועוד.


אולם יחסה של המסורת היהודית להפעלת אלימות שונה בתכלית מהתפיסה שמציגה הציונות הדתית. ההלכה מתירה אמנם לאדם להגן על עצמו, לעתים גם במחיר של עברה, אך אלימות נתפסת כפעולה שלילית וכתכונה לא־יהודית שצריך להתרחק ממנה. מדוע הומרה התפיסה הספקנית בתפיסה מיליטנטית חד־משמעית?


***


הניסיון לאזן בין שני העקרונות האלו — הגנה עצמית מול רתיעה מאלימות — עיצב את הכתיבה הרבנית בעבר. דוגמה קדם־ישראלית ליצירה שהתמודדה עם עקרונות אלה היא הספר "מחנה ישראל". מעט רבנים הצליחו להיות מקובלים כמעט בכל הזרמים עוד בחייהם, ואחד מהם הוא מחבר הספר, הרב ישראל מאיר הכהן, שנודע בכינוי "החפץ חיים". חיבוריו "משנה ברורה" ו"שמירת הלשון" נמצאים בספריותיהם של דתיים מזרמים מגוונים — אשכנזים ומזרחים, חסידים ומתנגדים, ציונים וחרדים.


את "מחנה ישראל" כתב החפץ חיים ב–1881, והוא הספר היהודי הראשון שיועד לחיילים. הוא נכתב בעברית, לחיילים ששירתו בצבא הצאר, וגם תורגם לאנגלית ושימש חיילים אמריקאים שהתגייסו במלחמות העולם. חלקו הראשון של הספר כולל שאלות ותשובות הלכתיות בתחומי היומיום, וחלקו השני כולל דברי מוסר והגות: כיצד על חייל להתנהג עם חבריו ליחידה, וכן תפילה לשלום ולגאולת עם ישראל.


בתחילת הספר כותב החפץ חיים: "לפי מה שידוע לנו שאנשי הצבא הם צריכים לרחמי ה' יותר מן הכול, כגון בעת מלחמה וכדומה לזה בהרבה זמנים". החייל אינו חזק, אלא חסר אונים. הוא זקוק לרחמי ה'. חייו של האדם הדתי ראויים להתנהל מחוץ לצבא, בתוך קהילה דתית. כשהאדם הדתי נמצא במערכת צבאית, עליו להקיף את עצמו בעולם תורני שיגן עליו ויתפקד כעוגן הקושר אותו לעולמו התורני. "למה הדבר דומה?" שואל החפץ חיים, ומשיב: "למי שמחמת איזה עניין הוכרח לעזוב את כרמו ואת פרותיו ולנטור כרמים אחרים". הפנייה לכרם בכל זמן אפשרי אינה בריחה מהצבא, אלא הדרך שבה יכול חייל יהודי להגן על עצמו כשהוא נלחם.



החפץ חיים מתנגד לעמדה הרואה בשירות הצבאי תקופה משמחת ואפשרות להפגנת כוח: "ויזהר מאד שלא יחשוב בליבו בעת צאתו למלחמה, הלא גיבורים אנו ואנשי חייל למלחמה, רק שישים עיקר מעוזו בה' ויבטח בו כי הוא יעזרנו וכמו שכתוב לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו".


יש הרואים בהתמסרות הדתית פסיביות והיעדר ביקורתיות. אלא שהחפץ חיים דורש מהחייל לקבל הכרעה אקטיבית יומיומית: עליו לחיות לפי מערכת ערכים שונה מהמערכת הנורמטיבית שבה הוא נמצא. החפץ חיים דורש מהיהודי המשרת בצבא להתנגד לנורמות, למידות ולסדר אלים שהסביבה הצבאית מכתיבה לו. האם "מחנה ישראל" רלוונטי לצה"ל? המציאות של חייל דתי המשרת בצה"ל או של אזרח־חייל בהתנחלויות אינה זו של חייל יהודי בצבא הצאר. קל יותר כיום לקיים מצוות, הן כפרט והן כקבוצה.


אך לצד הקלות הגדולה יותר בשמירת מצוות, הקושי לקיים עולם דתי נפרד בתוך העולם הצבאי הישראלי גדל לאין שיעור. בהשאלה מהמשל של החפץ חיים, החייל היהודי בצה"ל — ובמיוחד החייל הדתי — כבר אינו מרגיש שהוא נוטר בשני כרמים, אלא בכרם אחד. הצבא אינו צבא הצאר, אלא הצבא "שלנו". האחדת הכרמים היא הנחת היסוד המובהקת של הדתיים הלאומיים בישראל.


***


הספר "דיני צבא ומלחמה" שכתבו ב–1976 הרב שלמה מן ההר, יששכר גואלמן ויהודה אייזנברג היה מן הספרים הראשונים שנכתבו לחיילים המשרתים בצה"ל, מעין מקבילה ישראלית ל"מחנה ישראל". הטענה העיקרית של רבני הציונות הדתית היא טענה מוסדית. החפץ חיים עסק במוסר של החייל היהודי, ואילו הם מעמידים מעליו את המדינה היהודית.


החייל נדרש לוותר על הבנתו והשקפתו, בהיותו חלק ממוסד שמקבל הכרעות מוסדיות אתיות בשבילו:

"חייל המשרת בשטחים, מכיר מלחמה ואויב חדש: הוא יורה במחבל, ורואה את אמו ואחותו בוכות על גופתו; הוא עוצר מחבל, ורואה את ילדיו הקטנים נגררים אחריו בצאתו מביתו.


למרות שישראל היא מדינה חילונית שבראשה פוליטיקאים, רבני הציונות הדתית הכריעו שפעולות צה"ל הן מלחמות מצווה ביוזמת הקב"ה. וכדי לתרץ זאת, נוצרה האחדה מסוכנת בין העם למדינה חייל העובר על פני מחנות הפליטים, רואה אותם חיים בעוני איום, והוא זוכר שהוא או חבריו גרים במקום בו היו אולי לפנים בתיהם של כמה מהפליטים.



השנאה שבעיניהם נעשית מוחשית יותר מאשר מידת הצדק שבמעשינו. הבעיה המוסרית מתעוררת ומחריפה, והוא שואל את עצמו: מדוע הם רעבים וחסרי בית, ואנו שבעים? מדוע אנו שולטים בהם בניגוד לרצונם? מה זכותנו להפעיל את כוחנו?


השאלות המוסריות קיימות רק כאשר אנו שופטים את מעשינו מתוך מבט צר, הרואה קטע של ההווה בלבד.


ההצדקה למעשינו בארץ ישראל, לזכותנו להשליט את רצוננו על אוכלוסייה עוינת, לזכותנו להתנחל בכל מקום ברחבי ארץ ישראל, לזכותנו לירות במחבלים ולפוצץ את בתיהם גם אם הם מופיעים במקום שיש בו נשים וילדים — את ההצדקה לכל אלה לא נמצא במעשה היום יומי. זכותנו לזאת נמצאת במישור אחר לגמרי: בזכותנו להתקיים כעם, ובזכותנו על ארץ ישראל