חשבון הנפש

Updated: Nov 21, 2020



בעיצומה של תקופת הסליחות, אני מתרגלת תנועה, תנועה של קצוות.

אני נעה בין הנחיה של שעורי התנועה המודעת, המקרקעים אותי בתוך גופי, ובהם מוזיקה, שקט וניקוי.

לבין המדיה החברתית שמשמשת אותי כבמת הייד פארק להביע את אשר על ליבי. איש לא יחריש אותי. לא בסגר, לא בחרם, ולא באלימות.

לבין תנועת המחאה המפכחת, המעצימה, המציפה, המבהילה. על העליות והמורדות שבה.

מתמודדת עם אלימות ועם עוולה. פוגשת יופי אנושי מרטיט. יש בתנועת המחאה הקולקטיבית הזו, המתרחשת במקביל בעוד מקומות בעולם, אתגר ונחמה גם יחד.

בתוך התנועה הפיזית הזו יש גם תנועה רגשית אינטנסיבית, העומדת בהלימה לטלטלה שאנחנו עוברים כאנושות וכלאום.

אני מרגישה ניתוק ואף ניכור כלפי העומדים מנגד, הרוב האדיש הזה. שלהווייתי מסוכן יותר מהמתנגדים אקטיבית למחאה. האדישות הזו לא מובנת לי רגשית. לוגית אני מבינה. מתמעטת בי יכולת ההכלה לקהות החושים. מנחמת עצמי שזה נחוץ כדי להתמסר לתנועה אינטנסיבית כמו זו בחיי.

לא חייבת להכיל, לא חייבת להבין, לא חייבת לקבל.

בכל מקרה אני בוחרת בגישה לא אלימה.

עוד אין בי מילים לשנה טובה. הן תגענה.

עכשיו בחשבון הנפש.

זו אני כרגע - נחישות, פגיעות, טלטלה, אמונה, אמא בצהוב.


יומן מהפיכה / עדי ארגוב


צילום: נורית שרת

1 view0 comments

Recent Posts

See All