זה קורה בשמנו. בואו נפקח את העיניים
אנחנו שולחים את הילדים שלנו לבצע משימות שנכפות עליהם שהכתם המוסרי והצלקות הנפשיות שלהם ילווה אותם כל ימי חייהם. הגיע הזמן להגן גם עליהם.
כתבה // אורלי נוי
כולנו מכירים את זה, איך מילה שחוזרים עליה המון פעמים, ברצף, מתחילה לאבד משמעות. כך קרה לנו, לחברה הישראלית, עם המילה כיבוש. היא נאמרה והוטחה עד שאיבדה משמעות, עד שהפסקנו כמעט לומר אותה כבר. והפסקנו גם לשמוע, והפסקנו גם לראות. אבל הדבר הזה שאותו אנחנו לא רוצים לשמוע, לראות או לדבר עליו, מתחולל שעה שעה, יום יום ולילה לילה.
והוא קשה ואלים ופוצע וממית, ובעיקר – מאוד לא סימטרי. והוא מתחולל הרבה מעבר לקווים המוסריים האדומים של האדם ההגון. הוא מתחולל בתהומות שמעולם לא נשאלנו אם אנחנו באמת רוצים להגיע אליהם. הוא מתחולל במקומות בהם ילדים רועדים למשמע המילה "יהודי", כי היהודים היחידים שראו בחייהם הם חיילים שפולשים ליישוביהם ולבתיהם, ומתנחלים שמתעמרים בהם בחסות אותו צבא.
הוא מתחולל במקום שבו בשיאו של שרב בלתי נסבל, מחרימים את האוהל שמשמש למשפחה מחסה מפני השמש והורסים את הבאר המספקת להם מים. הוא קורה בחדרי הילדים שמהם נשלפים באישון לילה קטינים, לפעמים בגיל בי"ס יסודי, ונלקחים על ידי חיילים רעולי פנים. הוא קורה בירי קטלני על מפגינים לא חמושים שאינם מהווים כל איום על חיילים ממוגנים היטב.
הוא קורה בירי קטלני על תושבים שאפילו לא הפגינו, כמו שרברב שעמד לתקן צינור מים בכניסה לכפרו. גם אם אנחנו לא מדברים על הכיבוש, הכיבוש ממשיך לקרות. שעה שעה, יום יום, לילה ועוד לילה. והוא קורה בשמנו. כולנו. הגיע הזמן להפסיק להסתתר מאחורי "שיח ביטחוני" כדי להצדיק מציאות שאין לה דבר עם הביטחון שלנו, אלא להיפך. כי כל עוד יימשך הכיבוש, יימשך גם המאבק נגדו.
והוא ימשיך לכלוא גם אותנו וגם את הפלסטינים במעגל אינסופי של שנאה, אלימות ומוות. הגיע הזמן לשבור את המעגל. השרשרת שכובלת את הפלסטינים בקצה האחד כנכבשים, כולאת גם אותנו בקצה האחר ככובשים.