זה הזמן להתעורר

בלפור מוצאי ראש השנה.

אזהרה- פוסט ארוך.

יום ראשון, היום השני של השנה החדשה, חמושה בבנדנות ורודות, שלט דמוקרטיה, דגלונים שחורים, הווסט הצהוב, אישור הפגנות, מים ומעט אופטימיות בלב, אני יוצאת למחלף נתניה כדי לצאת בשיירה לבלפור. רועדת מפחד מעוד מפגש עם המשטרה. חננות כמוני תמיד יחשבו על התסריט הגרוע ביותר.

יומן מהפיכה / עדי ארגוב

ובכל זאת, הדיווחים על 750 מכוניות שנרשמו תוך יומיים לשיירה הראשונה שיובל ונטע ארגנו, מעוררים בי תקווה להפגנה שעונה על כל הכללים והדיוקים - בלי הפרה של חוקי הסגר, לא בירושלים ולא בתל אביב וכו' (נכתב בציניות וזעם כבוש).

חולפת על פני שני מחסומים מנומנמים שכנראה זיהו את שלל סימני ההפגנה המעטרים את המכונית ומנפנפים לי להמשיך, אני מקפידה לפתוח החלון ולומר: ''שנה טובה ושימרו על עצמכם''. ככה בשביל אהבת חינם.

ובדרך מנגנת לי את פלייליסט המהפיכה שלי, מדווחת לבן זוגי, בהתרגשות, על כל צעד ושעל, מחייכת ומזהה שכבר עברו ימים מאז שעשיתי זאת. איכשהו זה הלך לאיבוד בתוך הדיונים על הסגר ונבואת הדיקטטורה המתגשמת.

עוד ועוד מכוניות מצטרפות.

היינו יותר מאלף מכוניות בשיירה שהשתרעה על פני 22 קמ. פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל לנסוע. באופן סימלי מפלסים דרכינו בשער הגיא בואכה סגר בלפור. לרגע הרגשתי כמו חמי וחמותי שהיו בפלמ''ח, ואני כבר מפליגה בדימיון על מורשת הקרב שאספר לנכדי- סבתא יצאה במכונית כדי להבקיע את סגר בלפור. אבל רק לרגע.

הכל זורם.

המכוניות שחולפות על פנינו מצפצפות בשמחה, ביביסט אחד פותח חלון וצועק- ''ביבי מלך ישראל''. אני פותחת חלון ומוסיפה- ''חי חי וקיים''. מסרבת להיכנס ללופ הפרובוקציה שלו. נשארת בבועת האופטימיות.