השבוע דיברנו קצת

השוטרת אז-אולי. שם משפחה: יהיה-יותר-טוב.

אני ליצנית. זו הדרך שלי להתמודד עם העולם, ליצן הוא נחום תקום. לא פה לא שם, אי אפשר להפיל אותו. הוא מפרק הכל בהומור. כולם מבינים הומור.



כל מי שהיה בבלפור פעם אחת נתקל בה. בחורה קטנה מחופשת לשוטר מחופש לליצן.



רוני אדרי פושפין / טקסט ואיור

אני ליצנית. זו הדרך שלי להתמודד עם העולם, ליצן הוא נחום תקום. לא פה לא שם, אי אפשר להפיל אותו. הוא מפרק הכל בהומור. כולם מבינים הומור. אני בת 35, ירושלמית, מה לי ולהפגנות. אני בכלל לא אוהבת רעש וצעקות. זה לא אני, אבל זה סיקרן אותי. יום אחד אחרי אימון ריצה אמרתי יאללה אני הולכת לראות מה קורה שם. נקלעתי לאיזה טקס כזה שכולם לוחשים "ביבי הביתה", ומתיישבים, לוחשים וקמים פתאום בצעקה ענקית. עצמתי עיניים וראיתי את הצעקה עולה, חשבתי וואו, איזו עוצמה. והתחילו תופים. בקצב צבאי... דיסוננס כזה שאני לא יודעת באיזה צד אני… גם למפגינים יש לפעמים שפה צבאית. חזרתי הביתה וזה לא עזב אותי. אני רציתי לפעול, להיות בדבר הזה, אבל אני חייבת שיהיה לי תפקיד. אני לא יכולה להיות מפגין. אני צריכה תפקיד. נהיה לי ברור שאני שוטרת. שאני עושה צחוק מהדבר המסודר הזה.

הזהות שלנו כעם … יש שם משהו שצריך לתקן. היא בנויה על כוחניות, יש לנו לגיטימציה להיות כל הזמן כוחניים. זה מתחיל בשטחים… והכוח הזה מופעל עכשיו בבלפור. אין מה לעשות .. אם אתה מתאמן בזה כל הזמן, אתה נהיה טוב בזה. אנחנו מתאמנים בלרמוס אוכלוסייה שלמה, אנחנו מתורגלים לחשוב שביטחון יכול לבוא מאלימות… המון פה מופעל מטראומה. לא עוצרים להחלים. להחלים זה לקחת אחריות ולהבין שיש בני אדם בכל צד.

בפעם הראשונה שיצאתי, לא ידעתי מה יהיה, היו לי מדבקות לב, הכל היה די אקראי והייתי בהלם ממה שקרה לשוטרת. המונים ניגשו אלי, פתחו את הלב, ליטראלי הגישו את החזה שאשים שם מדבקה. באחת ההפגנות הראשונות שלי השוטרים עמדו בשורה והדמות פועלת, זו כבר לא אני, זו היא. היא נעמדה איתם. בתמימות. הרגשתי בגוף שזה רגע. זה מדהים איך המרחב משתנה… הסתכלתי מנקודת המבט שלהם והייתי אחד מהם. הם מסתכלים קדימה, יש להם איזה ניתוק במבט כדי להגן על עצמם ואני בתוכם כל שבוע זה שונה, לפעמים יש הרבה אלימות ולפעמים פחות.


זה מוזר, בהתחלה נקודת המוצא שלי בתור שוטרת הייתה להגן על המפגינים כמובן. זה התפקיד שלי. קבוע כל מוצ"ש. זו המשמרת שלי, כמו עבודה. גם אם לא בא לי. אין מה לעשות, אני פה.

אז בהתחלה ראיתי הכל מנקודת המבט של המפגינים, עד שערב אחד באתי עם החלטה שהיום אני נותנת תשומת לב לשוטרים. זה גם מה שמנטרל אותם, זה מוריד טיפה את האגו, כי מה כולם רוצים: הכרה. זה הרפואה לכל. אם רק הייתה הכרה למה שאנחנו עושים לפלסטינים. עזוב פתרון, רק הכרה. אם רק היינו רואים את בני האדם. אומרים שטראומה זו חוויה שאין לה בית, אז היא עושה בעיות, מחפשת מקום. כמו ילד שמפריע בכיתה. רוצה הכרה. אם רק היינו רואים את הטראומה, מכירים אותה. בואי, שבי שתי קפה. זה היה משנה הכל. השוטרים אלימים, ברור, יש הרבה אלימות אבל הם גם סופגים המון. אני עומדת איתם בשורה ומרגישה שהם סופגים וסופגים ועוד שנייה זה מתפוצץ. האלימות רוצה לצאת. רק תבוא עכשיו איזה פקודה והם מתחילים לפרק. שוטר, הוא בן אדם. לא יודעת מה הסיפור חיים שלו. מה התסכולים שלו יש משהו בלחלק לבבות, שמגן עלי. זו פעולה מוגדרת. אני בתפקיד.


יש לי מאות מפגשים אינטימיים בכל הפגנה. פתאום מישהו אבוד הולך ואני קוראת לו, בוא, בוא ושמה לו לב קטן על המצח. אדם בתוך הבלגן. ׳׳בוא חבר, אתה ראוי. אתה מקבל לב, אני רואה אותך. אתה לא אבוד.׳׳ לשוטרת יש אפס שיפוטיות, היא מחלקת לכולם אותו דבר.

יש אנשים שמסתבכים עם שוטרים. יש כאלה שממש מבקשים את זה, חייבים עימות, גם זה סוג של הכרה, לא משנה איזו הכרה, גם כששוטר מנער אותך, אתה קיים. כולם מחפשים להיות קיימים. אני לא שופטת. אני מסתכלת בתמימות. זה כאילו סוג הפוך של חיבוק. אלים. ואני מרגישה את זה בלב, את הכאב יש בבלפור המון שמבקש שמשהו ישתנה. לפעמים זה חייב לצאת השוטרת יש לה צעקה פנימית כזאת שרוצה להגיד: אין פה אתם ואנחנו, אין פה שתי קבוצת, אנחנו אותו דבר. אנחנו כולנו אחד.

אנחנו מזינים את המערכת שלנו כבר שנים באלימות, בדיבור בתודעה, כל הזמן שטופים באלימות. כל הזמן קבוצות מול קבוצות. והתקשורת מזינה את זה לוריד. וזה שוטף את המוח. אז אני שוטפת את המוח הפוך. אופטימיות. אהבה. תמימות. על המצח אני לפעמים נכנסת לתוך סיטואציות קשות והשוטרים לא נוגעים בי, כאילו הם מבינים אותי. אני לא יודעת להסביר את זה, אני לא משום צד, אני בסדקים. אני יכולה להיות במקומות שהגיוני שיעיפו אותי ולא נוגעים בי. פעם נפצעתי באף. ממש עפתי, אבל רוב הפעמים שאני קולטת את הטירוף עולה אני מחפשת את התג של השוטר וקוראת לו בשם.

דניאל, מותק שלנו, אתה צריך להיות רגוע אני אומרת, ׳׳לא אכפת לי׳׳ הוא עונה, אבל הוא עונה. זה כבר משהו, ׳׳תנשום דניאל , תנשום׳׳. ומשהו משתנה, חודר עליו אולי זה משהו בקול. מפרק את המתח. היא מדברת בקול כזה מצחיק לפעמים שוטרים אומרים לי תדברי בקול האמיתי שלך. אבל זה הקול שלה. זה לא אני. איך שאני שמה את האף היא מתחילה לפועל. ורק כשאני חוזרת הביתה אני מורידה אותה. היה שוטר, אחד כזה מסיבי, כולו מפומפם. כל השוטרים רצים בטירוף, ואני רצה איתם, ביניהם, וצועקת לו ׳׳רגוע! רגוע! רגוע!׳׳ וזה פעל עליו אני חושבת.

קח לדוגמה את מפקד המשטרה בהפגנות. יש לנו מערכת יחסים וואי וואי וואי. הוא לא אלים, לא אימפולסיבי, הוא… עושה את העבודה שלו. כל פעם שהוא מגיע אני נדבקת אליו, ומחקה אותו. הוא בקשר אני בקשר, הוא מצביע אני מצביעה, אני מחקה אותו חודשים, ולאט נוצר משהו. השוטרת לא באה ללגלג, באמת היא תמימה כזאת, משחקת, היא לא בא לעצבן, ואני קלטתי שהוא התרגל. לפני חודש אני מחלקת לבבות, תחילת היום, והוא עומד לידי ואומר ׳׳זוזי מפה!׳׳ מה?! רק פתחנו משמרת, איפה שלום? איפה מה נשמע? אני עונה, ׳׳קצת מופתעת אחרי מה שעשית לי שבוע שעבר, אין שלום ואין שום דבר׳׳.

׳׳לא רוצה לדבר יותר!׳׳ הייתי ממש מופתעת ׳׳מה עשיתי?׳׳ ׳׳את ילדה גדולה, את יודעת טוב מאוד!׳׳ זזתי, המשכתי לחלק לבבות ומנסה לחשוב. מה עשיתי? אחרי כמה דקות, כולם עברו ומצאתי את עצמי לבד איתו על המדרכה, שאלתי שוב״ ׳׳בבקשה תגיד לי מה עשיתי לא בסדר, שאני אדע לא לעשות שוב׳׳. ואז הוא אומר: ׳׳את חיקית אותי!׳׳ אני מחקה את הבן אדם חצי שנה והוא לא שם לב. כלום. ׳׳מה? אבל אני מחקה אותך כל הזמן. חשבתי שאתה אוהב את זה׳׳. ובאמת חשבתי שיש בינינו הסכם לא מדובר שאני מחקה אותו וזה קטע כזה מצחיק, חשבתי אפילו איכשהו שטוב לו עם זה. כי איך יכול להיות שהוא לא שם לב? אבל אני מבינה שהוא לא קלט. בכלל לא. ׳׳אני לא אוהב את זה, ואני לא מוכן שתעשי את זה׳׳. והוא נסגר הסתכל בשעון. ׳׳סליחה׳׳, אמרתי לו והוא עושה כאילו הוא לא שמע עד שהוא מסתובב, מסתכל לה בעיניים והיא אומרת לו סליחה, ׳׳אם את מתכוונת לסליחה שלך, אני מקבל אותה זה רגע מיוחד׳׳. דיברנו קודם על הכרה, אנחנו כולנו ילדים. ואז בשבוע שעבר, עמדתי עם חיילים, קשקשנו בצד והמפקד שלהם אמר להזיז את הגדרות. אז הלכתי איתם, כולם סוחבים. נשארה גדר אחת, אני באה, גוררת אותה, כולי מתאמצת, ומזיעה, עובדת עם כולם. אני מסתובבת ומולי, ממש לתוך הפנים. מפקד המשטרה. הוא נעצר. מסתכל עלי ונקרע מצחוק.

אתה מבין זה פשוט יצא ממנו. אחר כך הוא לקח אותי הצידה ׳׳בואי בואי אני רוצה להגיד לך משהו׳׳ הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: ׳׳את בן אדם טוב׳׳. ככה עם היד ׳׳את בן אדם טוב׳׳ ואני הלב שלי מתחיל: פאם פאם, פאם פאם והיא אומרת לו: ״גם אתה, אני רואה איך אתה עם אנשים, גם אתה טוב׳׳.

אנחנו עובדים בעצם במקביל, כבר חצי שנה אתה מבין, כל מוצ"ש. 32 שבועות. והשבוע היה בכנסת משהו, באתי לראות, והוא פשוט חיבק אותי. פיזית חיבק אותי, אתה מבין!

וכל זה לא סותר את המחאה, ההיפך.

אני עושה לאחרים טוב זו המשמעות של התפקיד שלי לחלק אהבה . אז-אולי יהיה-יותר-טוב.

אז אם לא הייתם בבלפור, זה הזמן, לכו לפגוש את השוטרת אז-אולי ותקבלו משהו טוב.


צילומים: #בן_כהן

Ronny Edry Pushpin(Peace-Factory)


#השוטרת_אז_אולי #בלפור

#אמהות_נגד_אלימות_המשטרה

נרשמות מתעדכנות ושותפות לדרך