• Ketty Bar

הסיפור של יום הזיכרון הוא, במובנים רבים, הסיפור של הישראליות שלנו.


היכן נמצא קו התפר ביני לבין העולם, בין אזרח למדינה, בין כח לחולשה, ביננו לבין האחרים, בין דימוי למילה?. דוד טרטקובר


נאום – יולי נובק – טקס יום הזיכרון המשותף 2022


היום הזה, יום הזיכרון, יותר מכל יום אחר, גורם לי להרגיש שייכת למקום הזה. להרגיש ישראלית.

להיות ישראלית זה לגדול עם הצפירה ועם הצמרמורת שמתלווה אליה. בתור ילדה את בעיקר מתאמצת להחניק מולה צחוק של מבוכה. אבל די מהר את לומדת, ואז, ברגע בו היא נשמעת, הכל קורה כמו מעצמו: הגוף שנמתח, הלב שמתכנס, העיניים שרק לרגע נעצמות. ואז הפנים, השמות, תמונות שרצות לך בתוך הראש… ועם השנים, את כבר יודעת בדיוק איך לזכור את כולם.

אבל להיות ישראלית זה לא רק לזכור את המוות הזה – אלא גם לכבד אותו. להעריך. להוקיר.


הסיפור של יום הזיכרון הוא, במובנים רבים, הסיפור של הישראליות שלנו. והוא גם הבסיס וההצדקה לסדר הפוליטי שמאפשר לנו את החיים על פיסת האדמה הזו.


זה סיפור שהוא תמיד הכי אישי, ותמיד הכי פוליטי. נולדנו איתו, נולדנו אליו, הוא תמיד איתנו.

ואיתו גם הפחד. ואיתם – הבדידות.


הסיפור הישראלי שלנו הוא סיפור של שרידות והקרבה. והפרדה.

זה סיפור של "אנחנו" ו"הם", כשקווי החלוקה ברורים: אנחנו תמיד הווילה בג'ונגל, והם תמיד הברברים שבאים.

ויש כל-כך הרבה מהם. ואנחנו – כל-כך מעט.


הסיפור הישראלי הוא סיפור של מיעוט נרדף, תמיד בודד במרחב. כמו איזו גזרת גורל מימים עתיקים. הן עם לבדד ישכון.

הסיפור הישראלי הוא סיפור של חיים בפחד. להיות ישראלית זה לפחד. ממלחמות, מהפצצות, מפיגועים.

לפחד מערבים שעושים פיגועים. לפחד מערבים. לפחד מערבית. לפחד מערביות.


והטראגיות של הסיפור רק הולכת ומעמיקה ומסתבכת. כי התשובה שלנו לבדידות ולפחד היא חיים על החרב: לחמש עוד ועוד נערים, לבנות עוד חומות, לקנות עוד מטוסים. בסיפור הישראלי העוצמה היא לעולם צבאית. וכוח – הוא פשוט כוח.


דוד טרטקובר ," כתם הבושה המכסה את פנינו" חתן פרס ישראל 2002

היום הזה, יום הזיכרון, הוא היום שמייצג הכי טוב את הישראליות הזו: הצבאית, הלוחמת, הגברית. היום הזה הוא כל כך אנחנו, שכל ניסיון לספר אותו מחדש, למקם את הזיכרון בתוך נרטיב שונה, אפילו הניסיון הפשוט, התמים, להתאבל ביחד – מערער את הסדר הפוליטי והזהותי הישראלי. ואנחנו, פה, שמנסים ומנסות להציע חוויה אחרת של זיכרון, נקראים ׳בוגדים׳. ובצדק.


הנכונות לבגוד בסיפור הישראלי היא שמאפשרת לערב הזה לקרות, כבר שבע-עשרה שנים ברציפות. דווקא ביום הזה, ביום בו הכי קשה לעשות זאת, הבגידה – במובנה העמוק, המהותי, הטרנספורמטיבי – נטענת במשמעות חיובית. היא זו שמאפשרת לנו לשבת פה ביחד, ולחוש, לצד הכאב, גם גאווה. כי זו לא בגידה בעצמנו, רק בסיפור שגדלנו לתוכו. דווקא ביום הזה, ביום בו הסיפור הישראלי מוחזק הכי חזק – אנחנו מוכרחות להתעקש לשחרר אותו.


וגם זו, ממש רק ההתחלה. כדי באמת לצאת ממלכודת הישראליות אנחנו נצטרך להחליט, באומץ, לשאת את הבגידה הזו גם אל מעבר ליום הזה.



דוד טרטקובר. בכיה לדורות, 2002

המציאות הדורשת תיקון מתפרסת על זמן ומרחב ותודעה. היא לא נמצאת רק מעבר לקו הירוק, ולא התחילה ב-1967. והיא לא רק חיצונית, אלא מתקיימת בתוכנו: בזיכרונות, בשפה, בחלומות, בגבולות הדמיון. אי אפשר לדבר ברצינות על תיקון המציאות הזו, לפני שנהיה מוכנות להכיר בה ולקחת עליה אחריות.


דווקא ביום הזה – מול מוות בלתי נתפס, מדיר שינה ומעתיק מילים – יש לנו הזדמנות להודות שלמרות שכולנו קורבנות של אותה המציאות, אנחנו, הישראלים, מחזיקים בכוח ודואגים לשמר אותה. ולמרות שבמשחק הדמים הזה כולנו מפסידות בענק, יש מי שמפסידות הרבה יותר מאחרים.


ודווקא זה היום להודות שהאפרטהייד, ההפרדה, צרובים אצלנו עמוק בתודעה, מעצבים את מי שאנחנו, ומצמצמים את מה שיכולנו להיות. להודות שלמרות שהיינו רוצות לכאוב את המוות הישראלי והפלסטיני כאילו היו זהים, אנחנו פשוט לא יודעות לעשות את זה. ושאפשר להניח שגם במלחמה הבאה, בדיוק כמו בזו הקודמת, כשמספרי הילדים הפלסטינים שהרגנו יטפסו, אז כמו באיזה כישוף אכזרי, הכאב שוב יתקהה מעצמו. וכשמישהו יבקש להזכיר שבכל זאת, מדובר בבני אדם – גם לו יקראו "בוגד".


והנה – עוד בגידה שאפשר לשאת בגאון: הבגידה בקהות החושים שהישראליות כופה עלינו.



דוד טרטקובר. 1989, צילום: מיכה קירשנר


רק כשנהיה מוכנות לבגוד, באמת לבגוד, בסיפור הזה – נוכל גם להתחיל לחלום מחדש על שלום. אבל זה לא יהיה שלום בין גברים עשירים בחליפות שלוחצים ידיים על גבם של בני ובנות האדם שחיים פה. זה יהיה שלום אמיתי וצודק, כזה שמגלם מציאות חדשה. מתוקנת. מציאות בה נכיר בכאב שגרמנו ונחלק מחדש את מה שלקחנו בכוח. מציאות בה כל יושבי ויושבות הארץ יהיו זכאיות לחיים מלאים בהזדמנויות, וחופשיות מדיכוי.


ביום הזה, ביום בו אני מרגישה ישראלית יותר מתמיד, אני מאחלת לנו שיבואו גם ימים אחרים. ימים בהם לחיות פה, במקום הזה, כיהודייה – יהיה דבר שונה מאד ממה שהוא עכשיו. שיבוא יום בו הצפירה, והצמרמורת שמתלווה אליה, יהיו רק זיכרון רחוק, של משהו בודד ומפוחד, שהיינו פעם.



דוד טרטקובר. אמא, 1988. צילום: ג׳ים הולנדר, רויטרס

ערעור מתמיד על מבני הזהות הלאומית

דוד טרטקובר כבר מזמן איננו "מעצב כרזות", אלא אמן מושגי שצמח בתפר שבין האמנות המושגית והאמנות הפוסטמודרנית.


#שוברים_שתיקה #שלום_עכשיו #קשרי_סרט_צהוב #ושבו_בנים_לגבולם


 


כחול ולבן זה בית

ירוק זה גבול

צהוב זה ושבו בנים לגבולם


חזון הרמטכ״ל מקביל את עקדת יצחק לגיוס הבנים שלנו. סיפור העקדה הופך לגזרת גורל של עם. לנצח נאכל חרב. נקריב את בננו.


‏אנחנו זקוקות לסיפור אחר. ואנחנו הולכות לספר אותו. תחזירו את צבא ההגנה לגבולות ישראל, תוציאו את הבנים והבנות שלנו מהשטחים הכבושים.


שתפו והצטרפו אלינו

284 צפיות0 תגובות