איך יודעים שהגיע הרגע. יעל בנהר, מוצ"ש אחד בבלפור

אז דמוקרטיה יקרה שלי, את גוססת לנו. אני מקווה שכל מי שקורא והגיע עד לכאן יפסיק להגיד לי ולחבריי בקריצה צינית: ״כל הכבוד לכם, אבל עזבו, בשביל מה?״ וגם אתם, מהצד השני, גם לכם אני מציעה להפסיק ללגלג ולזלזל במפגינים.כי בסוף, יבוא יום שגם אתם תרצו משהו, ואז כבר לא יהיה מי שיפגין בשבילכם!

הייתה לי אחות אהובה, מיכל קראו לה. כל כך אהבתי אותה שכואב לי גם היום לכתוב עליה ועל מה שעברנו יחד, במיוחד בסוף. היא חלתה. ליוויתי אותה בהוספיס בחצי השנה האחרונה לחייה - יום ולילה של רגעים עצובים, שברירי שניה משמחים ושוב רגעים מאד עצובים. היה שם קרב הורדת ידיים בין החיים למוות עד לרגע ההוא, שהקרב הוכרע.נקודה אחת מהתקופה ההיא, צפה ונעמדה זקופה מולי אתמול, כמבקשת שוב את התייחסותי.

באותם ימים, רבים אמרו לי: ״יעל, כשאני אגיע למצב הזה, עדיף לי למות״. לא הבנתי למה בדיוק הם מתכוונים? הרי בעיניי, כל רגע שווה לחיות. ובכל זאת מהו באמת הרגע המדוייק שבו אומרים- זהו, עדיף למות. כשמפסיקים לשלוט בצרכים? אולי כשמפסיקים לדבר? ואולי זה ממש עכשיו, כשאני לא מצליחה לרדת לשפגט ההוא שפעם יכולתי?

ומדוע בכלל צפה ועלתה בי שוב השאלה הזו דווקא עכשיו? כי ככה זה בדיוק עם הדמוקרטיה! אין רגע אחד מובהק שבו היא מתה. זה צעד ועוד צעד, נגיסה קטנה ו-הופה. פתאום קצת מפחיד להביע דעה, אולי עדיף לשיר את ההמנון, להיות ממלכתיים ולהלל את המנהיג. אולי לא כדאי לשים סטיקר על האוטו או להניף את הדגל הלא נכון? עדיף לשתוק, לקבל בהשלמה את הכל, כי אחרת, מי יודע?