היום הלביאה לא שקטה
עודכן: 22 בנוב׳ 2020
אנחה
ועוד אחת.
בדרך כלל יום ראשון הוא יום הנפילה, זמן עיכול אירועי סוף השבוע. באמפליטודה של החוויות זה יום השפל. ההתאוששות מתחילה אי שם ביום שני לעת ערב.
ביום ראשון אני כותבת את אירועי השבת. זו דרכי שלי להתקרקע, להנכיח את מה שנחווה. זה אמיתי? לא יכול להיות.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
עד אמצע יולי חוויתי אלימות רק בסרטים (וגם אז עצמתי עיניים וביקשתי שיגידו לי כשזה יעבור), זה התרחש בעולמות מקבילים. האמנתי בסדר עולם מסוים, אם כי נלחמתי על דעותיי הפוליטיות. אבל נלחמתי מהכורסא. מאז אמצע יולי אני חווה את זה במציאות ישר לפנים, לצלעות (זוכרים את זו שנסדקה?) מבינה שחיי השתנו לבלי הכר ושרבים מחבריי לא באמת מבינים את עוצמת השינוי.
אתמול ציינו את 25 השנה שמפרידות בין הרצח ההוא לתחושה שהרצח הבא מעבר לפינה. בשבריר של תום לב האמנתי שהיום יהיה טוב. הרי נדליק נרות ונשיר שיר שלום ומה כבר יכול להשתבש. מסתבר שגם ביום כזה חברו להם שני גורמים לפגע - משטרע (זה מריח רע, זה מתנהג רע, אז זה רע) וכת משולהבי הנאשם ששפתם היא שפת הידיים, הגז המדמיע, הסכין ואיומי הרצח.
מזה זמן המשטרה מפעילה את הימ''ר, את יחידות המודיעין שלה (שבד''כ פועלות לאתר אשמים בפשעים חמורים), לתעד ולקטלג מוחים. הסמויים מבקשים לדעת מי מוביל את המחאה. הם מטרידים, מפעילים כוח ומנסים לשבור את רוח המפגינים. לא בטוחה שמישהו עוצר לרגע ושואל- אלה הם באמת אויבים? למי הם מהווים סיכון? במי יפגעו?
ניתנה פקודה והם מבצעים. מורתי מבית הספר היסודי נהגה לומר- ואם יגידו לך לקפוץ מהגג אז תקפצי? כנראה הם כן.