דם ילדינו יקר לנו

Updated: Feb 12

זאת הפעם השנייה שלנו בהפגנה בששי בצהריים באום אל פאחם.

הפעם הגענו בזמן התפילה. מאות גברים כורעים על שטיחי התפילה ומתפללים לאללה כשהשייח משהור פאוזי נושא את התפילה נגד אלימות במיקרופון.




הטור שלי / נורית שרת


אנחנו הפעם קבוצה גדולה יותר של ׳אמהות נגד אלימות המשטרה׳ ואיתנו כבר שתי אמהות מקומיות עם אפודים צהובים כאוכאב (כוכב) ונרג׳יס (נרקיס). הגיעו גם אוטובוסים מתל אביב ומירושלים, אנשים שבאו למחות יחד ולבטל את ההפרדה הזאת של הם ואנחנו.

נרג׳יס וכאוכאב


מאות רבות או אלפים של אנשים עלו יחד בקריאות בקצב אחיד בערבית ובעברית אל תחנת המשטרה. ׳משטרה הביתה׳ ׳דם ילדינו יקר לנו׳ ׳אום אל פאחם צריכה להתנקות׳ ועוד קריאות שלא הבנתי וגם שיר אחד שכולם שרו יחד, שאם הייתי מאמינה שאפשר לשיר מהלב ולא מהפה והגרון הייתי אומרת שהם שרו מהמקום הכי עמוק בלב.

ֿ


הייתי דחוסה בתוך המון רב של אנשים שלא הכרתי ששרו וקראו קריאות שלא את כולן הבנתי והרגשתי שאני במקום הנכון. הרגשתי את הכאב והזעם. אלה לא שירים וחרוזים שנכתבו במיוחד להיום, אלא זעקת כאב שמפלחת את הלב.





הפעם היו לפחות כפליים אנשים גברים ונשים. זו כבר לא היתה מקהלה קטנה של נשים בצד, אלא קבוצה גדולה שלא פסקה לקרוא בקול גדול.

ולעומת זאת כמעט שלא היו שוטרים. לא שוטרים שצופים מהגדר ולא שורת שוטרים שמונעת את המעבר. להיפך, מפקד תחנת המשטרה וקצין נוסף עמדו והקשיבו לצעקות ההמון נגדם: ׳׳תתפטר, תתפטר׳׳. הזעם הלך וגבר והקצינים עמדו והקשיבו במהלך מעורר השתאות. עד שהמפגינים עזבו את המקום וירדו מהגבעה.




אבל במקום להתפזר הביתה כולם צעדו יחד בקריאות ותוך הנפת תמונות של הנרצחים לעבר הצומת של אום אל פאחם וכביש 65. עכשיו זה הזמן לגלות שבשישי שעבר לקחתי איתי בתיק שני בצלים ואולר בשקית ניילון למקרה שישליכו עלינו גז מדמיע. ההפגנה הסתיימה בשקט והפעם השארתי את הבצלים בבית. כשהתחלנו לצעוד לעבר הצומת הצטערתי קצת. אבל כעבור רגעים ספורים שכחתי מהבצל ומהזהירות. לא ראיתי אף שוטר באופק. כאילו הפעם מישהו החליט לתת לאנשים להפגין מבלי להתערב. ושוב נוכחנו שכשאין משטרה בשטח ההפגנה מתקיימת ומתפזרת על מי מנוחות.





הכביש היה ריק מתנועת מכוניות ורק גברים עמדו במעגל וקראו קריאות בעוצמה, וכמה רגעים חזקים במיוחד כשכולם מחאו כפיים עם ידיים מעל הראש בקצב אחיד תוך קריאות. הנשים עמדו בצד בנפרד.




כעבור זמן המוחים פינו את הצומת וכולם צעדו חזרה לעבר העיר.

קבוצת אנשים נשארה בכיכר ושם דיברתי עם כמה בחורות צעירות ששאלו מי אני. סיפרתי להן על ׳אמהות נגד אלימות המשטרה׳ והן הודו לי על שבאנו. אישה אחת, כיפאח, סיפרה לנו על אחיה שנרצח בקיץ. בן 30 אב לארבעה. היא דמעה ואנחנו איתה. ולידה נרג׳יס שגם לה קרוב משפחה שנרצח. וכך כמעט כל מי שדיברתי איתה סיפרה על קרוב משפחה שנרצח.




עמדנו בכניסה לעיר השוכנת על רכס הרים ומלמטה בצהריי היום לא שומעים את היריות שהן מספרות עליהן, אבל ענן אבל בלתי נראה מכסה על העיר.

כאוכאב הזמינה אותנו אליה לארוחת צהריים. נסענו יחד קטי, ג׳וד, נאוה ואני עם נרג׳יס בסמטאות הצרות במעלה ההר.


על השולחן חיכתה לנו קערה עצומה מלאה בעלי גפן ממולאים. אחד המאכלים האהובים עליי שמזכיר לי חברות רחוקות בחברון ובשכם. ישבנו יחד ודיברנו מתוך תחושת קירבה מובנת מאליה. שש נשים שהמחאה חיברה ביניהן ומחפשות את הדרך ליצירת שינוי.

וכשהגעתי הביתה התנגן לי בראש ׳׳דם אוולדנא ראלי עליינה׳׳ (דם ילדינו יקר לנו).